סיימתי עכשיו לקרוא את ספרו האחרון של צור שיזף "סוף הדרך – מותה של מדינה". שיזף עובר בספרו מסע ארוך במדינת ישראל ומונה פגיעות רבות שהבנייה הישראלית עשתה בקרקע ובחיים שלנו כאן במרחב בארץ ישראל. בין היתר טוען שיזף (ואני מסכים איתו) שלא נבנה פה שום דבר נכון מאז 1948. שיזף מתייחס לכך שהמדינה הפסיקה לתכנן את הבנייה בארץ ונותנת לשוק החופשי לרוץ חופשי בנדל"ן, בכבישים (כביש 6) ובפרברים לזוועת כולנו. בין היתר, שיזף מתעמק בנקודות ישראליות כואבות במיוחד שמעלות בי תחושת גועל קלה כמו העיר טבריה, העיר אילת, יישובי הפרברים החדשים (כמו מודיעין ורעות), הפיתוח ההרסני של הגליל ועוד ועוד. כמו כן, מתייחס שיזף לעניינים כמו מצב הבדווים שחיים ליד רמת חובב והבעייה הסביבתית שמייצרת גדר ההפרדה.
שיזף נוגע גם בנקודות בעייתיות מאוד שכולם מתעלמים מהן, כמו העובדה שהתיירות המוגברת ובניית המלונות המסיבית באילת גומרת את השונית שם הרבה יותר מהר מכל כלובי הדגים, העובדה שחברת נתיבי איילון מנוהלת בכזאת רשלנות וחוסר אחריות ושחיסולו הסופי של ים המלח (על-שם סמי עופר) קרוב מתמיד.
אחרי שגמרתי לקרוא את הספר הדבר הראשון שבא לי הוא לדחוף את הראש לשירותים ולהוציא את הכל בבלאכסססססס אחד גדול. למזלי, אני גר במקום האחרון הבנוי היטב בארץ-ישראל שעליו אנחנו נדרשים להגן בכל כוחנו. צור שיזף כועס וזועם ויורה להרבה מאוד כיוונים, אבל בסופו של דבר הוא מאמין שעתיד טוב יותר הוא אפשרי בעזרת ההתגייסות והפעילות של האנשים ותשומת לב למה שקורה בשטח.
להלן מספר ציטוטים שאהבתי מהספר:
"מכבים ורעות הם יישובים מחורבנים למרות שנדמה למתבונן חיצוני ולא ביקורתי, ולרוב היושבים בהם, שהם נפלאים בגלל אותן סיבות: הבנייה האחידה, גגות הרעפים, הפלסטיקיות של פרבר מערב אמריקני. כביש מספר 6, מודיעין, מכבים, מתן ורעות הם אותה מחשבה שהשתלטה על המקום הזה ב-25 השנים האחרונות." (עמ' 68 )
"כביש מספר 6 (על-שם יצחק רבין) הוא המעשה הכי מרשים מבחינת חוסר תכנון והתייחסות למצב קיים, קריאת תיגר על התפתחות אורבנית אורגנית והסטת כל משאבי המדינה לקו אחר." (עמ' 69)
"זה תהליך עולמי. קודם היו מדינות אחרי זה משפחות והיום תאגידים ענקיים שחזקים יותר ממדינות ושאין להם פנים. תאגידים שמקימים כבישים, סכרים, רכבות, תחנות כוח, שואבים נפט, חוצבים, מוצצים גז. הגלובליזציה היא ההשתלטות חסרת המעצורים על המשאבים שמוכתרת בשם קידמה." (עמ' 138 )
"אבל אולי דווקא בלב הדתי, הבטוח בעצמו, יש מין תקווה או אולי אשליה ואני תהיתי אם כמו תמיד, נהפוך לשכבה של בצל מגליד ואכן תתפורר החומה והחיים ישובו לכאן או שלאט-לאט, כמו גידול סרטני, כמו שרפה, תתפשט ירושלים לכל הכיוונים והמרכז ימשיך להיראות כמו מוקד שרוף של פיצוץ גרעיני ששום דבר כמעט כבר לא חי בו." (עמ' 182)
"אילת היא הקצה. הטופ. פסגת היצירה הישראלית המחורבנת. במקום היפה ביותר בעולם הקימו את החרא הכי גדול והכי דפוק. וממשיכים בכל הכוח." (עמ' 263)
"יום אחד, כשיגמרו לייבש את אילת והיא תהיה ערמה מסריחה וחסרת חן במיוחד, ייסעו היזמים בעלי הממון שיודעים לשנע כסף ממדינה לבנק, מבנק לכיסיהם, למקום אחר להשחית אותו. כי ככה זה במדינות עולם שלישי שנשלטות על-ידי כסף, הפרטה ומשפחות. ערכים מופרטים לכסף וזה נדחס למכונות ההימורים שמסממות ומטמטמות את כל מה שמסביב. ומה נשאר לנו? כלום. כלובי דגים ושונית גוועת." (עמ' 292)
עוד בלוג תל אביבי 
אם זכור לי לפני כמה ימים אמא שלי קראה שהוציאו דיבה עליה ועל אבא שלי בקשר לחווה שלהם בנגב, אמרו דברים שבכלל לא קרו והמציאו את זה שההורים שלי לא קיבלו כמה אישורים- שהם קיבלו
אכן, הפניתי את תשומת ליבו של אחיך, יהונתן, לעניין כפי שמופיע בספר. לפי הבנתי גם לצור שיזף יש טעויות (בקטע המדובר מצוטט איש החברה להגנת הטבע בדרום).
אלה הציטוטים שאהבת? "החרא הכי גדול והכי דפוק"? כן, אין ספק שמדובר במופת של כתיבה איכותית ומנומקת.
הנימוקים הספציפיים מופיעים בהמשך ולפעמים כתיבה ישירה היא לא רעה בכלל.
שלום יואב,
אני קורא אותך באופן לא סדיר ונהנה מאוד, המשך כך!:) את הספר גם אני קראתי אבל שיזף, גם אם לבו במקום הנכון (ואת עבודתו הספרותית קראתי ג"כ ואהבתי), לא תמיד ראוי לאמון הקורא.
אחד הדברים שהוא כותב עליהם בספר (שלא הזכרת) היא חברת החשמל. לטענתו, "אנו מכורים לחשמל כמו אווזים שמפטמים אותם בכוח" (שים לב שאין כאן טיעון אלא דימוי ספרותי). ובכן, רק בסוף השבוע האחרון היה ראיון עם יו"ר היוצא של חברת החשמל בה הסביר שההפרטה של משק החשמל שמדברים בה אינה הפרטה שמאפשרת לכוחות השוק להתחרות ושהוא אישית קונה גנרטור כי עוד כמה שנים קצרות לא יהיה כאן מספיק חשמל ולאיש לא איכפת. (חיפשתי קישור ולא מצאתי, סליחה). את רוב דברי הטעם בספר אומרים האנשים איתם הוא משוחח (כמו מירון בנבנישתי), והנה אחד מהם (לא בנבנישיתי): "הקהל הירוק הוא קהל טוב ותמים ביסודו ולכן קל לעבוד עליו." אני עדיין ממליץ על הספר כי הוא סוחף ונותן בראש מספיק כדי להוציא אנשים מהאדישות.
בברכה:
חגי הכהן
חגי, תודה על המחמאות. אכן, בספר של שיזף יש מספר אי-דיוקים, בעיקר בגלל שלפעמים הוא בא עם הדעה מהבית ולא טרח לעשות מספיק בדיקות. אני אהבתי איך הוא מראה שעמותת "צלול" נגועה במניעים זרים ועם רוב מה שהוא מעלה אני מסכים.
שלום יואב, הגעתי לבלוג במקרה והתחלתי לקרוא בו.
אני חושב שהרשומה הזו היא מאוד בעייתית.
לדבריך, אתה מודע לכך שהספר מלא באי-דיוקים, אך עובדה זו אינה מופיעה
ברשומה עצמה אלא רק בתגובות…
לא קראתי את הספר, אבל אם לשפוט מהמשפט האחרון, לטענת צור שיזף כאילו יש איזשהו משהו דורסני ומזהם בחוות הדגים. ובכן, בתור מי שעבד במכון הלאומי לחקלאות ימית (מכון ממשלתי שעוסק במו"פ של חקלאות ימית ושיתף פעולה עם חוות הדגים), אני יכול רק לומר לך עד כמה לאנשים (במיוחד כאלה שמעולם לא ביקרו בחוות הדגים) אין מושג על מה הם מדברים, חשוב להם מאוד למחות כנגד משהו, לא משנה אם יש איזשהי אמת בטענות שלהם או לא (ואין).
בהקשר הזה, אצטט את הציטוט שציטט חגי הכהן:
“הקהל הירוק הוא קהל טוב ותמים ביסודו ולכן קל לעבוד עליו.”
הייתי מזמין כל אחד ואחד לצלילה ממש מתחת לכלובי הדגים, כדי לראות במו עיניו את המקום היחיד באילת בו השונית נמצאת בצמיחה ולא מידלדלת משנה לשנה.
במידה וצור שיזף היה שותף למאבק בכלובי הדגים, אין הוא שונה במאום מכל תאגיד דורסני
ותאב כוח.
הסבר:
כיום יש שתי חברות לחקלאות ימית בים סוף. אחת היא חברה ששייכת לקיבוצי הערבה (מועצה איזורית חבל אילות), השני בבעלות פרטית של אדם מסוים.
ביחד החברות הללו מעסיקות עשרות משפחות אם לא יותר, רובן קשות יום.
אין פה ערימת בכירים מושחתים או עשירים מופלגים שעשו את הונם על גבה של המדינה.
מה שיש אלה מצד אחד קיבוצים שבשבילם ההכנסה מחוות הדגים לא שונה מההכנסה של רפת הקיבוץ ו"הרפתנים" הם קיבוצניקים רגילים לכל דבר, ומצד שני בן אדם שהקים עסק עצמאי על שטח בבעלות פרטית, ומעסיק הרבה משפחות.
איפה מתחילה הבעיה? בשטח היבשתי עליו יושבות החוות ובערך הנדל"ני שלו.
בדיוק אותם גורמים פרטיים עשירים, שמי שנלחם בכלובי הדגים מתיימר להילחם בהם, חומדים את הקרקע עליה יושבות החוות, ז"א את רצועת החוף הבתולית היחידה שעוד נותרה באילת, ואותם גורמים החלו בקמפיין נרחב נגד החוות על רקע ירוק (גם דליק ווליניץ, שכיכב בקמפיין, חזר בו מעמדותיו אחרי שהבין מה באמת מתרחש). לחץ כבד מצד הגורמים שהופעל על פוליטיקאים
למעשה גרם להצבת אולטימטום להוצאת הכלובים מהמים, כך שלמעשה חוות הדגים במתכונתם הנוכחית יפסיקו/הפסיקו לפעול (אני לא סגור על התאריך)
לכל מי שעוסק בתחום באופן מקצועי, אין אפילו קצה של ספק שהגורמים המרכזיים להרס השונית הוא התיירות והזרמה של ביוב גולמי לים, אבל אף אחד לא פוצה פה נגד בתי המלון, למה?
מישהו אמר תאגידים? הון+שלטון? הרבה אנשים ירוויחו מהוצאת החוות מהים – היזמים יקבלו את הקרקע הנחשקת, איילי ההון יבנו מלונות/מצפים תת-ימיים, העירייה תקבל עוד המון ארנונה, עמישראל יקבל עוד מלון לבלות בו את הקיץ בחופשות של ועדי עובדים (תוך השלכת עטיפות קרטיבים לים כמובן), ומי יפסיד?
השונית בעיקר, ובטווח הארוך כולנו.
אם צור שיזף נלחם בחוות הדגים הוא משחק לידיהם של יזמים ואיילי הון מושחתים על חשבון האזרח הקטן והשונית הנהרסת. אני בספק אם עשירית מהפעילים הסביבתיים אוהב את הים על יצוריו יותר מהחוקרים שעובדים במכון הנ"ל, ואני בספק אם לאלפית מהם יש את הכלים ו/או הרצון להבין מה באמת קורה בים סוף…
בקיצור, פרסום של ספר כזה, אשר כולל כל כך הרבה אי דיוקים, יכול גם להחטיא את המטרה ולפגוע במה שעליו מתיימר צור שיזף להגן.
שרימפס, תודה רבה על התגובה המפורטת. נתת לי הרבה חומר למחשבה.
חבל שלא כל האנשים יכולים לגור בתל אביב, רצוי באזור רוטשילד וכמובן שרצוי שיעבירו את הכתובת לתל אביב.
רק בעיה קטנה, אין מספיק מקום לכולם.
לכן נולדו מכבים ורעות וגם מודיעין ושוהם וגם כמה שכונות חדשות בפתח תקווה, שלמרות הגועל, גרים שם כמה אנשים חביבים במיוחד (לא אני, אני גרה ברוטשילד, אבל שמעתי שמועה).
אני לא מכירה את כל הנתונים, אבל סביר להניח שלמרות ההכרח, ישנה בעייתיות רבה בתהליך, במיוחד ברמת התשתיות, שהחשיבה עליה הייתה בעיקרה כלכלית ולא התחשבות בסביבה.
אבל להערכתי רק אנשים שצפו יותר מדיי בעקרות בית נואשות ועוד כמה סרטים אמריקאים בנושא הפרברים והסודות האפלים שהבתים השלווים מסתירים יגדירו את הערים האלה ותושביהן תחת הכותרת החד גונית של – בנייה האחידה, גגות הרעפים, הפלסטיקיות של פרבר מערב אמריקני.
לכן, לטעמי הרשומה הזאת, ונראה שגם ספרו של צור שיזף (שאני מאד אוהבת לקרוא) נגוע בחד צדדיות ויוצר אנטגוניזם שלא מאפשר חשיבה לשיפור תהליכים.
בילי ב., אני מסכים איתך לגבי זה שצור שיזף מאוד חד-צדדי בספרו (וגם יש לו כמה טעויות).
מה שמשותף לכל המקומות החדשים שנבנו (מודיעין והשכונות החדשות בראשון ונתניה למשל) הוא אפסיותו של המרחב הציבורי במקומות אלו. לא כולם צריכים לגור במרכז תל-אביב, אבל הרבה מאוד אנשים רוצים לגור שם, בגלל האיכות של המרחב הציבורי בעיר הזו. האם זה כל-כך מסובך לבנות מקומות חדשים עם מרחב ציבורי משובח? לדעתי זה לא כל-כך מסובך (אפילו תל-אביב היא בעצמה מקום חדש יחסית), אבל צריך הרבה אומץ מהיזמים (בארה"ב ומקומות מערביים אחרים כבר בונים שכונות חדשות איכותיות, עם דגש על הולכי-רגל וחיים מחוץ למרחב הפרטי).
פינגבאק: מקבץ לינקים לסופ”ש | עוד בלוג תל-אביבי
שלום לכולם
נכון שבספר יש אי דיוקים ואיכות כתיבה לא בשמיים (לדעתי הן בשל הבהילות שנבעה מהרצון להיות רלוונטי והן מחוסר האונים האותנטי שמציג הסופר)
אבל אני מאוד מאוד ממליץ לקרוא את הספר משום שהוא מנפץ לקורא הישראלי
הממוצע שתי פרות קדושות -הביטחון וההתיישבות- ובכך חושף את צידו השני של מטבע הציונות ואת חוסר ההיגיון האזרחי במדינה.
למרות אופיו השמאלני ויש אף יאמרו פוסט ציוני של הספר, מצאתי המון הזדהות עם הכיוון ורוח הדברים הכתובים בספר.