עוד בלוג תל-אביבי

הכותרת הבומבסטית מתייחסת לקורס שאוהד קרני ועבדכם הנאמן מארגנים במסגרת המכללה הכללית-חברתית. הקורס המדובר הוא בעיניי המשוחדות קורס החלומות על תכנון, עיר, תל-אביב והמטרופולין שלה. הקורס יכלול קצת יותר מעשרה מפגשים (וסיור אחד) כאשר בכל מפגש ירצה מרצה שונה שיש לו קשר גם לאורבניזם וגם לתל-אביב על שלל החיבורים ביניהם. מטרת ההרצאות היא לא רק ללמד ולהעשיר ידע, אלא לקיים דיון עם המשתתפים בקורס בסוגיות השונות שייבחנו במהלך הקורס.

אני חושב שהקורס הזה יהיה מעניין מאוד לכל מי שמתעניין בתל-אביב, גם ברגעיה הנשגבים וגם כשהיא מעוררת בו בחילה. נדון בסוגיות קלאסיות כמו תחבורה ושיתוף ציבורי וגם נעמיק בשורשי המרקם הבנוי של תל-אביב וגם בקשרים ובאפשרויות האומנותיות והכלכליות שתל-אביב נותנת וכיצד זה קשור לעירוניות שלה. כמו כן, נקיים שני פאנלים במהלך הקורס, הראשון בנוגע לרפורמה הצפוייה בתכנון (טוב או רע?) ופאנל מסכם בנוגע לעתיד העירוניות בישראל (שנראה כמו עתיד הפרבריות בישראל).

הקורס ייפתח ביום שלישי ב-16 במרץ בשעה 19:00 במרכז ביכורי העתים ברחוב הפטמן 6 בחדר ע"ש מירב קלמן, קומה 3. לרישום אתם מוזמנים לפנות ישירות אליי (yoavlerman בג'ימייל) או לאוהד קרני (ohadkarny בג'ימייל).

תודה רבה לכל המרצים שהסכימו להרצות בקורס ותודה מיוחד לאדר' נחום כהן שעזר לנו לא מעט.

אני אשמח מאוד אם תוכלו להפיץ את הקורס גם בבלוגים שלכם או בפרומים כאלה ואחרים שקשורים לנושא ושבהם אתם פעילים.

לפניכם הסילבוס (שבשעת כתיבת שורות אלה עדיין אינו סופי):

לפני מספר שבועות היה כאן פוסט שביקש דיווחים על מקומות בהן חסרות חניות לאופניים בעיר. בעקבות תגובות הקוראים, שרון מלכי, יוזמת הבקשה כאן בבלוג (וגם פעילה בעיר לכולנו וחברת מועצת עירייה בעתיד), שלחה לפני כשבועיים מכתב בנושא למשה טיומקין, חבר מועצת העירייה מטעם סיעת הגימלאים, ומחזיק תיק התחבורה העירייה (לא ברור מה הטייטל הזה אומר). אני מתכבד להביא את המכתב, באיחור קל, כאן בבלוג ככתבו וכלשונו:

לכבוד: ד"ר משה טיומקין, מחזיק תיק התחבורה ויו"ר ועדת תנועה וחניה

הנדון:  מיקום מתקני חניית אופניים

ד"ר טיומקין שלום,

בישיבת ועדת תנועה וחניה האחרונה (12.1.2010), סיפרת על כוונת העירייה להציב עוד כ- 500 מתקני חניית אופניים בעיר, ובהמשך לכך העלתי את מצוקת חניית האופניים שקיימת באזורים מסוימים. בין היתר הצבעתי על שכונת פלורנטין בה יש מחסור משמעותי. בעקבות זאת, נתת את הסכמתך שאעביר לך רשימה הכוללת מקומות בהם יש מחסור במתקנים. בירור קצר שערכתי העלה כי עמותת תל אביב בשביל אופניים שלחה לכם זה מקרוב רשימה ארוכה ומפורטת של מקומות בהם קיימים חוסרים. בנוסף על כך, הוצאתי פניה בדוא"ל וברשת (בבלוג של יואב לרמן, 'עוד בלוג תל אביבי'*), בה ביקשתי מציבור הרוכבות והרוכבים בעיר לדווח על מקומות בהם חסרים להם מתקני חניה לאופניים. המקומות שיפורטו להלן הנם מקומות נוספים בהם יש צורך דחוף במתקני חניית אופניים (כלומר, הם אינם מופיעים בדיווח המפורט שהעבירה אליכם תל אביב בשביל אופניים). מקומות אלו גם אינם מופיעים בסקר המפגעים בשבילי האופניים שעשתה העירייה האחרונה (למעט מקומות החניה בסמוך לכיכר אתרים).

ביפו, מתקני חניית אופניים הם מראה נדיר, ועל כן, יפו כולה הוכנסה כמקום שזקוק בדחיפות לתוספת משמעותית של מקומות חניית אופניים. תוספת המתקנים המוצעת בסקר מכשולי האופניים היא בגדר התחלה טובה, אולם לצערי היא איננה מספיקה, וזו בלשון המעטה.

אשמח לקבל התייחסותך בנוגע למועד הצבת המתקנים הללו, כמו גם למועד הצבת המתקנים במיקומים שציינה תל אביב בשביל אופניים.

בברכה,

שרון מלכי, חברת ועדת תנועה וחניה מטעם סיעת עיר לכולנו

העתקים:

ד"ר נח עפרון, חבר מועצה מטעם עיר לכולנו

עומר כהן, רכז תל אביב בשביל אופניים

אינג' שלמה פלדמן, מנהל אגף התנועה

אדר' יואב דויד ,אדריכל העיר

ד"ר בני מאור, מנהל מינהל בינוי ותשתיות

אדר' גידו סגל, מתכנן

אדר' דניאל ברון, מתכנן

* העתק ממכתב זה יפורסם בעוד בלוג תל אביבי

אתם בטח יודעים איל זה שם בירושלים – דוסים, ערבים וחילונים חיים יחדיו בים של מתחים ואנרגיות שליליות. ככה זה ירושלמים. פה בתל-אביב הליברלית והחופשית מותר להומואים ללכת מחובקים ברחוב (בין הצומת של הסנטר ועד שדרות בן-גוריון ואסור להם כמובן להתקרב לגן העצמאות), לערבים אין מגבלות (אבל נראה אותם מוצאים מישהו שישכיר להם דירה), כולם פה מדברים עם כולם ואין בכלל בעיות ומתחים אתניים מיושנים כאלה כמו בירושלים. המממ, זה לא כל-כך נכון. למעשה תל-אביב לא באמת שונה משאר הארץ ואפילו לא מירושלים, רק שבתל-אביב יש הרבה פחות גיוון אנושי ולכן לכאורה יש כאן פחות מתחים.

שני מקרים בקצותיה של העיר מראים שגם בתל-אביב הכאילו-בועתית הפרדת העדות והדתות הכל-כך ישראלית היא חלק מהיומיום. ברמת אביב הצפונית והמבוססת מדובר בסכסוך בין יהודים משני סוגים. מצד אחד, קבוצת הרוב של יהודים חילונים ממוצא אשכנזי שמנסים להגן על ילדיהם שלא יפלו בשבי של יהודים חרדים שהחלו להתיישב בשכונה ולנסות להגדיל את קהילתם. בקריית שלום הדרומית והפחות מבוססת מדובר על מתח בין קבוצת הרוב של יהודים ממוצא מזרחי שמנסים להגן על ילדותיהם מציפורני המאהבים הערביים שבסביבה. במקרה הזה הקצתה העירייה 250,000 ש"ח לטובת הנושא ולשמירת ההפרדה הגזעית בקריית שלום.

בשני המקרים שלפנינו מדובר בשכונות בשולי העיר בעלות מאפיינים הומוגניים יחסית של האוכלוסיות שגרות בהן. בשני המקרים נראה שאוכלוסיית הרוב מנסה לדחוק את קבוצת המיעוט בעיקר על רקע החשש לשלום הילדים. נשאלת השאלה כיצד שני הנושאים האלה מסתדרים עם התפיסה הליברלית של תל-אביב ומהם ההבדלים בין המקרים. מדוע העירייה הקצתה רבע מיליון ש"ח לטובת העניין בדרום העיר היכן שההפרדה היא על בסיס יהודים-ערבים ולא לטובת הנושא בצפון היכן שההפרדה היא על בסיס חרדים-חילוניים? עוד שאלה מעניינת שאפשר לחקור כאן, היא מדוע צצו נושאים אלה דווקא בשכונות אלה, ולא בשכונות אחרות והאם הנושא קשור או לא קשור לסביבה הבנוייה שבשכונות אלה (שווה לפחות מאסטר השאלה הזו). שווה גם לשעות השוואה בינלאומית על בסיס יחסי רוב-מיעוט בערים אחרות בעולם.

גם בתל-אביב הכאילו-מנותקת מישראל, כשמקלפים קצת את הקליפה מגלים את אותם בעיות ומתחים שיש בשאר הארץ. האם לעיריית תל-אביב ולמדינת ישראל או אולי לגופים אחרים יש דרך לעזור לקבוצות השונות לבנות בסיס ישראלי משותף לזהות שלהן או שנמשיך להפריד את עצמנו אחד מהשני ונהיה ליברלים רק כל עוד לא מדובר באמת בקבוצות אוכולוסייה לא נוחות לעיכול (או בקיצור רק עם אנשים שבאמת דומים לנו)?

ואם כבר חברה ישראלית משותפת:

שלוש שנים (ועוד כמה ימים) עברו מאז פתיחת הבלוג הזה ויש בו עכשיו 1,000 פוסטים. מה שהתחיל כבלוג הרהורים על תל-אביב ועירוניות הפך לעיסוק של ממש בסופו של דבר. שמתי לב שדווקא בתקופות שבהן אני רווי בפעילויות עירוניות (וזה קורה יותר ויותר לאחרונה) אני כותב הרבה פחות, פשוט כי לא נשאר כח גם לעסוק בזה וגם לרצות לכתוב על זה. חוצמזה, זו הזדמנות טובה להתנצל בפני כל אלה ששלחו לי הזמנות לארועים שאליהם לא הגעתי (וחלקם גם לא קיבלו תשובה במייל אפילו). אם פעם היו מגיעים אליי מייל או שניים בשבוע הקשורים לבלוג עכשיו מדובר בכמה מיילים ביום ואני לא מספיק לתת לכולם את הזמן הראוי שלהם.

יש כמה תובנות שלקחתי מהשנה השלישית של הבלוג שהייתה אולי פחות חדשנית מבחינתי לעומת השנתיים שקדמו לה. קודם כל, וזה כבר די ברור מזמן, בלוגים הם היום כלי תקשורת לגיטימי, ואפילו יש ניצנים של הכרה בתחום מצד העיתונות המסורתית (במיוחד מצד עיתונאים צעירים יותר שקוראים בלוגים כחלק משגרת יומם), באופן שלא היה נהוג בשנים עברו. אני חושב שאחרי שנים של התעלמות, בכל זאת יש עתיד טוב לקשרים בין העיתונות לבלוגים (ואני מקווה שגם לעיתונות יש עתיד). ברמה האישית, אני עדיין מופתע בכל פעם כשאני נתקל בחיים האמיתיים באנשים שלא הכרתי והם עוקבים אחרי הנאמר פה. זה בהחלט מחמם את הלב. בכל הקשור לתכנון עירוני אני חושב שגוש דן ותל-אביב נעים רוב הזמן ברוורס ורק פה ושם בהבלחות שנעלמות בחטף קורה משהו טוב. בהקשר הזה אני עדיין חש כי קהילת הבלוגים העירוניים בעברית צריכה עוד לגדול ולהתחזק (ויש לה עוד הרבה לאן לגדול) כדי להשפיע גם על הפוליטיקאים, גם על אמצעי המדיה האחרים וגם בסופו של דבר לעזור לציבור רחב ככל שניתן לדון על הנושא באופן מעמיק יותר מזה שמאפשרת העיתונות כיום. גם שלל הארגונים העוסקים בעירוניות בישראל צריכים עוד לגדול בצורה משמעותית ולעבור ממצב של תגובתיות ומגננה למצב של הובלה ולא פחות חשוב לפיתוח מנהיגות אורבנית, שתשכיל להצעיד את מדינת ישראל למקום שבו גם נצליח לחיות טוב (ואפילו טוב מאוד) בארץ ישראל וגם לא נהרוס את הארץ שלנו בדרך.

אני שמח לבשר שהבלוג שרד בהצלחה את היציאה לעצמאות ומעבר הכתובת ובעתיד הלא-רחוק מתוכנן שינוי ויזואלי מסויים כדי לעדכן את הבלוג גם מבחינת טכנולוגית. מעבר לכל זה, בשנה האחרונה ביצעתי את המחקר האקדמי הראשון שלי וממנו למדתי שערים הם דבר מסובך מאוד (אפילו יותר ממה שחשבתי) ומה שנראה לעתים אינטואיטיבי, עשוי בבדיקה מדעית להתגלות כמורכב יותר ולהעלות לא מעט שאלות נוספות. בשנה הקרובה אני מקווה להתקדם מאוד במישור האקדמי ובמחקר שלי בדרך למה שאולי תהיה קריירה רבת שנים. אני מקווה שאתם תמשיכו להנות מהבלוג הזה ושגם יהיו פה הרבה פוסטים טובים.

אז לפני שבועיים קפצתי לירושלים. בלי תוכניות של ממש, קפצתי לבדוק מה קורה שם במרכז העיר, גם כדי לצאת קצת מהמונוטוניות של תל-אביב. דיברתי עם דודו ועמית מעיריית ירושלים ונפגשנו אצל אברם, ליד אתר הבנייה הגדול הידוע בשם כיכר הדוידקה. כיכר הדוידקה נדמית כרגע כאזור מלחמה, אבל תוך כדי ההתקנה של תחנות הרכבת הקלה מסתמן שהכיכר הזו עשוייה להפוך הקרוב לחלל ציבורי משמעותי וזה די סביר שההופעות החיות אצל אברם ייגלשו בימים טובים גם לתוך הכיכר. ממה שהבנתי מדודו ועמית הם חושבים לא מעט על הדרך שבה עיריית ירושלים לא תפריעה לתהליכים אורבנייים-תרבותיים ספונטניים לקרות במרחב הציבורי כדי שדווקא הדברים הקטנים יותר, אלו שלא מגובים בתקציבי יח"צ וחסויות של תאגידי ענק, בפרט הארועים הפשוטים יותר, הקהילתיים יותר, יוכלו לקרות (בתל-אביב העירייה עושה כל מאמץ להפריע לדברים האלה לקרות. בחיפה מג"ב עושה את העבודה).

כיכר הדוידקה בחפירות

ירושלים אינה נצורה בימינו, אבל היא חפורה היטב, אפילו יותר מתל-אביב. למזלם של הירושלמים, סופסוף מתחילים לראות את הסוף למרות הניהול השלומיאלי שבו המדינה מזיזה את פרוייקט הרכבת הקלה. והיכן שירושלים אינה חפורה, שם כבר קורים דברים מעניינים. זו לא רק העובדה שיש אינטנסיביות אנושית רבה ברחובות מרכז העיר (שרבים רבים מהקטנים שבהם הפכו למדרחובים), מצטרף לכך גם הגיוון האנושי האדיר שירושלים התברכה בו (יש שיאמרו שיש בה כמה גוונים מאיימים אפילו) וכמובן האפיל היהודי-קוסמופוליטי שנוטף ממנה.

המדרחוב המרכזי בירושלים. התמונה לא צולמה בפורים

על רקע השינויים המבניים שירושלים עוברת ותמשיך לעבור בשנתיים הקרובות, אני חושב שעיריית ירושלים חייבת להתחיל לתקצב יותר איסוף סטטיסטיקות ומדדים של השימוש שנעשה היום במרחבים הציבוריים שלה (לפני, תוך כדי ואחרי השינוי שהם עוברים). כמו כן כדאי לבדוק את כיצד שינוי המרחב הציבורי משפיע על תמהיל העסקים שמסביבו. הדבר הזה יתרום רבות לידע בתחום הזה בישראל וגם יוכל לשמש את עיריית ירושלים כאשר היא תציג את החומרים בכנסים בינלאומיים העוסקים במרחבים ציבוריים, תחבורה, איכות סביבה ושאר ירקות. הקצאת משאבים לנושא הזה תוכל להעלות את ירושלים עוד יותר על המפה העולמית כעיר שלא רק המורשת ההיסטורית החשובה שלה מקבלת כבוד, אלא גם החיים שקורים בה בימינו. לי נראה שירושלים יכולה ללכת בעקבות שתי ערים אשר שונות ממנה מאוד – קופנהאגן ומלבורן, בדרך שחרור המרחב הבנוי שבה לטובת יותר ויותר פעולות אנושיות.

רחוב החבצלת. שוחרר משלטון המכוניות לטובת בני האדם

ירושלים תמשיך להתמודד בוודאי עם סוגיות של לחץ נדלני בלתי-פוסק ולצד המרכז האובר-עממי שלה יתקיימו תופעות כמו קניון ממילא שמראה שלפעמים ניתן להתערב בכזאת גסות ברחוב באופן שמשאיר ממנו רק קליפה נוצצת ומאחוריה ריקנות בלבד. אחרי שניגבנו חומוס בעיר העתיקה נפרדתי מעמית ודודו לשלום וחזרתי לתל-אביב עם שישה ספרים (4 משומשים ושנייים חדשים) בתיק, ישר לשאול התחתיות של התחנה המרכזית החדשה.

לסיכום, השנה הקרובה היא זמן טוב מאוד לבקר בירושלים על רקע השינוי הבלתי-פוסק שעובר עליה ופירותיו מתחילים אט-אט להיראות. אני מקווה לחזור לירושלים עוד מספר פעמים השנה גם בשביל לראות את זה קורה וגם בשביל לנגב עוד חומוס.

1. ארי ליבסקר ערך סיור בתל-אביב של מעלה מחופש למיליארד קרואטי. ליבסקר הצליח לתפוש היטב את רוח התקופה הישראלית ומראה את תל-אביב מבעד לחלונות המגדלים הגבוהים מגעילה, רועשת ונובורישית. קריאת חובה.

2. למי שתוהה מדוע שיפוץ בניין העירייה נתקע – הנה קצת סדר בפרטים.

3. משנכנס אדר סוגרים עוד מסיבה.

4. תוכנית מצויינת על תל-אביב כמיתוס עם מודי בר-און מ-1995 (צריך ללכת לצד הימני למטה, לעבור עמוד וללחוץ על פרק 62).

5. אתר חדש למעבדה לעיצוב אורבני בן זמננו במחלקה לגיאוגרפיה בניצוחה של ד"ר טלי חתוקה.

6. מדרכות כדרך להעצמה עירונית בעמאן.

7. בשורה טובה לכדור הארץ – ההאמר הגיע לסוף דרכו המסחרית.

בשבוע שעבר הייתי בהצגת הפרינג' שתיאטרון גשר החליט להעלות אצלו בהאנגר – 10 שניות. ההצגה, אשר נקראת במקור "Norway. Today" מבוססת במידה חלקית על סיפור אמיתי מתחילת המילניום של שני צעירים שנפגשו בצ'אט באינטרנט במטרה להתאבד ביחד. המחזאי, איגור באוארסימה הגרמני לקח מהסיפור הזה את התמצית ובנה סביבו עולם של שני צעירים שלא מצליחים להשתלב בחברה האירופאית המודרנית ונוסעים יחדיו לקצה של פיורד בנורווגיה על-מנת לקפוץ ממנו. הם לא שוכחים כמובן לקחת איתם לפטופ (שלא מצליח למצוא רשת על הפיורד) ומצלמה בשביל לתעד את הרגעים האחרונים שלהם על הקצה, כי אחרי הכל מהם החיים אם לא תעוד מתמשך. המחזה מרגיש מאוד בן זמננו (או בקיצור, קונטמפורארי) ועושה שימוש בטכנולוגיה מעודכנת לצד תפאורה מינימליסטית שמעבירה היטב באמצעות משחקים של תאורה את המצב על הפיורד שנע בין התרגשות, מתח, צחוק, פחד וגם קבלה וקשר שנוצר בין שני הצעירים.

המחזה הגרמני הזה כבר תורגם ל-20+ שפות וזכה להצלחה מסביב לגלובוס ועכשיו הוא גם הגיע אלינו לכאן. היוזמה להעלות את המחזה בישראל התחילה במקרה הזה דווקא אצל שני שחקני גשר, נטע שפיגלמן ואורי יניב, שהתחילו לעבוד באופן עצמאי על המחזה ובשלב מסויים קיבלו גם את חסותו של תיאטרון גשר לפרוייקט שמוצג באולם הקטן של גשר. שפיגלמן משחקת את יולי, שמזכירה נערת אימו מדוכדכת, ויניב משחק את אוגוסט (כן-כן, יולי ואוגוסט), הצעיר המשועמם וחסר הקשרים שנגרר אחריה. המחזה הזה מאפשר לשני השחקנים להפגין מגוון של יכולות על רקע שינויי מצב הרוח שעוברים על הדמויות כשהן על הצוק. מסתבר שקפיצה מהצוק היא לא הדבר היחיד שמפחיד אותן ודווקא שם רחוק מהציביליזציה ומנותקים מהרשת הם מצליחים ליצור קשר משמעותי אחד עם השני.

נראה שהשחקנים וכל צוות המחזה הצליחו לעשות עבודה טובה מאוד בהעברה ההצגה לעברית והמחזה מרגיש מאוד רענן, כאשר גם בישראל הוא מצליח להעביר היטב את השפעת הרשת על הדור שכבר גדל איתה, על הקושי שביציאה מהרשת לעולם האמיתי, ועל החיפוש למשהו שהוא יותר מעוד שורת טקסט מהצד השני. לסיכום, מדובר במחזה קטן וחמוד ביותר אשר מומלץ לכל מי שחובב הצגות פרינג' וגם למי שחובב תיאטרון בכלל. את המחזה כולו מלווה שיר אחד במקטעים שונים שמצליחים כל פעם להשתלב בצורה טובה עם המתרחש על הבמה. אליך, דוני:

גילוי נאות: תיאטרון גשר נתן לי הזמנה זוגית להצגה זו. לא התחייבתי לכתוב ביקורת על ההצגה ובטח לא ביקורת חיובית. פה ושם הבלוג הזה מצליח לקחת אותי למקומות שאני באמת רוצה להיות בהם.

לקריאה נוספת: צבי גורן מפרגן

מקבץ לינקים ברוח מוניציפאלית משהו:

1. מרתון תל-אביב עומד בסכנת ביטול בעקבות החובבנות של העירייה ושלטון מדיניות הרכב הפרטי. מחלקת הרכב הפרטי בעירייה מונעת סגירה של רחובות מרכזיים בעיר לטובת המרתון (בכל הערים שמקיימות ריצות מרתון חלק משמעותי ממנו הוא במרכז העיר)  כי אצלה העיר היא לא מקום לארועים אלא רק לנסיעות. תיקון טעות אחד לכתבה: בכתבה מצויין שאלון סולר, חבר מועצת העירייה מטעם רוב העיר הוא מחזיר תיק הספורט בעירייה. למעשה, אלון סולר לא מחזיק שום תיק בעירייה ומעולם לא ניתנו לו סמכויות בתחום. גם לשאר חברי המועצה  וגם לסגנים של ראש העירייה (שמקבלים שכר) אין תיקים כאלה ואחרים. סולר הוא יו"ר ועדת הספורט העירונית שהיא ועדת רשות חסרת משמעות כמו עשרות ועדות אחרות בעירייה (בניגוד לועדות המשמעותיות יחסית כמו ועדת כספים או תכנון ובניייה) שמעבר לטייטל ולשורה בכרטיס ביקור אינה נותנת לחבריה סמכויות כאלה או אחרות.

2. בבלוג של משמר המועצה העלו כתבה של חן שמש מהעיר על המפגן הריק מתוכן המתיימר להיקרא ישיבת מועצת עיריית תל-אביב. מומלץ מאוד לקריאה.

3. טל חן מסביר כיצד מעודדים את נוסעי התחבורה הציבורית שעוד קיימים להבין שעדיף להם בהרבה לעבור למכוניות.

4. תמר דרסלר מבקשת מהעירייה לא לחסל את עמותת "הדלת לתקווה".

5. עיר לכולנו והתנועה לחופש המידע עתרו נגד עיריית תל-אביב כדי לקבל את התקציב בפורמט של אקסל.

6. רגע. לא הכל שחור. פוסט מצויין של אור אלכסנדרוביץ' על בית חבויניק (משכן לשכת רואי החשבון) המחודש.

7. עיריית תל-אביב תעניק קצת מרחב לאנשים לכבוד פורים תוך מחווה לגן החיות המיתולוגי. שימו לב: האירוע יתקיים ביום ראשון ה-28 לחודש, בין השעות 11.00 ל-16.00, במסגרת תהלוכת עדלאידע גדולה מרחוב המלך שלמה ועד גשר העיריה וגינת גן העיר. יש סיכוי שיהיה חביב ביותר (בטח לילדים ואולי גם למבוגרים).

במסגרת שלטונו של הרכב הפרטי במדיניות התכנון העירונית, עיריית תל-אביב החליטה להמשיך ולהעמיק את אחיזתו של הרכב הפרטי בעיר, גם במחיר של הריסתה הסופית של העיר עצמה והחרבתו של המרקם העירוני כולו. לפני מספר חודשים העירייה החלה לאפשר למכוניות בעלות תו חנייה לשהות על מדרכות העיר בלילה ובסופי השבוע ללא הגבלה. בית המשפט העליון קבע כי גם למכוניות שאינן בעלות תו חניייה אזורי מותר במקרה כזה לשהות על מדרכות העיר בלילה ובסופי שבוע במסגרת השוויון למכוניות בפני החוק. לפיכך, כיום בפועל בשעות הערב והלילה ובמהלך סופי השבוע החנייה של מכוניות על מדרכות העיר כולן מתאפשרת באין מפריע. הרעיון שעומד בבסיס האפשור של חנייה חופשית על מדרכות הוא לבסס עוד יותר את מעמדו העליון של הרכב הפרטי כשליט העירוני תוך דחיקתם של אמצעי תחבורה גמישים יותר כמו אופניים ורגליים עד כדי ביטול כל אפשרות להשתמש בהם לטובת תנועה בעיר.

אני מתכבד להביא בפניכם ציטוט של ראש עיריית הרכב הפרטי, רון חולדאי, ממרץ 1999 (שכבר הופיע בפוסט כאן על תרומתו של רון חולדאי למדרכות העיר):

""כבודו רוצה להחזיר את המדרכות לתושבי תל-אביב. כבודו אמר את זה, כבודו כתב את זה, והגברת הניכבדה, שעומדת מולו, יודעת את זה. אבל, אנחנו חיים בתוך עמנו, ויש לנו בעייה שמיספר כח-האדם לאכיפה, יכולת היציאה למכרז על נושא גרירה, מימוש תוכנית התחבורה הכוללת, שנועדה לתת תחליפים ובהתאם. ואם חברי-המועצה הנכבדים ישתפו איתנו פעולה, במיסגרת בנייתה והגשמתה של תוכנית התחבורה, שעליה אנו שוקדים כרגע, הרי נגיע, בסופו-של-דבר, לכך, שהמדרכות יחזרו לבעליהן החוקיים, קרי, הולכי רגל."

רון חולדאי, לאחר שתקע את תוכניות הרכבת הקלה באמצעות התעקשות על סלילה תת-קרקעית ובנוסף סרב לאפשר הגדלה של רשת הנת"צים בתל-אביב, משלים את תוכניתו לחנק העיר ע"י מכוניות באמצעות מתן חלקת האדמה האחרונה של הולכי הרגל (וגם רוכבי האופניים) לכלים הכי לא יעילים לתחבורה עירונית – למכוניות. אחרי זה רון חולדאי יבכה על כך שאין תחבורה ציבורית (בגלל שהוא מתנגד לקיומה), ויספר על כך שהוא עושה שבילי אופניים (גם על זה כבר הורחב) ויספר מעשיות על "סופו של עידן הרכב הפרטי" בעוד הוא עצמו עושה כל מה שהוא יכול על-מנת לדחוף את כולם לתוך רכבים פרטיים ולהעמיק את התלות של תושבי העיר במכוניותיהם. בסוף, חולדאי יזמר את הג'ינגל שלו "אין לי סמכויות, אין לי סמכויות" ויתעלם מהעובדה שיש לו סמכויות ושהוא משתמש בהן היטב כדי להגדיל, להעצים ולבסס את שלטון המכוניות בתל-אביב על חשבון בני-האדם.

אגב, זה לא סתם שאני אומר לכם שזו מדיניות העירייה, זה מה שנאמר לי כבר מאגף הפיקוח העירוני מספר פעמים תוך שימוש בתירוץ שזה נעשה על-מנת "להקל על התושבים". למעשה, לא הקלה על התושבים יש כאן אלא הקלה על המכוניות, לאחר שהעירייה פעלה בכל יכולתה למנוע שימוש באמצעי התחבורה האחרים. הנה מספר דוגמאות למדיניות העירייה:

באדיבות רון חולדאי

פעם הייתה כאן מדרכה

בשבוע שעבר הייתי בירושלים. העיר ירושלים, לפחות במרכז העיר המערבי עוברת מהפכה של ממש בנוגע לתחבורה ציבורית, הולכי רגל ומרחב ציבורי. בהחלט שווה לבקר, שלא לדבר על זה שמרכז העיר שם נראה לי אינטנסיבי ומגוון אנושית בהרבה ממרכז העיר של תל-אביב. אבל לא זה הנושא של הפוסט הנוכחי. במסגרת הביקור שלי בירושלים הלכתי לא מעט ברגל ואפילו נסעתי באוטובוס ומצאתי שני דברים מעניינים. הראשון, הכרטיס של האוטובוס בירושלים תקף לשעה פלוס, כלומר מאפשר מעבר לקו המשך במידה ויש צורך. הנה הכרטיס שלי שנקנה ב-18:18 והיה תקף עד 19:30:

כרטיס אוטובוס עם זמן. לא מסובך

פרט לזאת, בעודי מתקדם לכיוון רחביה ראיתי את השלט הבא בתחנת אוטובוס ולא יכולתי שלא לצלם אותו:

הזמנה למפגש תושבים עם אגד

אפילו הצלחתי למצוא התייחסות לנושא אצל יוסי סעידוב במיינט (אגב, הרעיון של הבלוגים המקומיים של מיינט מעולה. הביצוע ממש מחפיר, אפילו רסס לא שמו שם). סעידוב, למי שלא מכיר, הוא ראש ארגון 15 דקות לשיפור התחבורה הציבורית בירושלים.

יהיה נחמד אם דן יארגנו איזה מפגש תושבים ככה גם. ועוד הערה אחת לגבי דן והתחבורה הציבורית בתל-אביב. בימים אלה מסתיים לו עידן הכרטיסיות ועוד כמה סוגי ניירות וכל הנוסעים של דן אמורים פחות או יותר לעבור לשימוש ברב-קו. מדוע, אם כן, לא יכלה חברת דן לדאוג לעמדות הנפקה גם מחוץ לתחנות ולמסופי האוטובוסים, נגיד במרכזי הערים שאותן היא משרתת ואיפה שאנשים באמת מסתובבים? סתם, כדי לתת שירות טוב יותר וגם טיפ-טיפה ריספקט לנוסעים.