ידיעה קטנה בדה מרקר על שינוי בתכנון מגדל סמוך לכיכר המצבה בבת-ים מעידה שלפעמים בכל זאת אפשר לתקן ולשפר פרוייקטים בישראל. הסיפור הוא על הצעה לשיפור מגדל מגורים סמוך לאחד המקומות ההומים בארץ – כיכר המצבה בבת-ים. ההצעה לשיפור התכנון הוגשה כהתנגדות (לציבור הרחב אין דרך להיות מעורב כיום בתכנון בישראל פרט לערוץ התנגדויות) ולמרבה ההפתעה התקבלה, למרות שעל התכנון הועמד אילן פיבקו הזכור לטוב מהזין שתקוע ליד האיילון. במקור, הוצע מגדל מנותק לחלוטין מסביבתו ברוח מגדל נוה-צדק בתל-אביב. על-מנת לבנות את המגדל תוכננה ההריסה של שרידי קולנוע סביון שכיום משמשים כחנות הכל בדולר ויושבים בקו אפס לרחוב. נחישותם של כמה חברים ובראשם ניסן אלמוג הצליחה למנוע הריסה של עוד פיסת היסטוריה תרבותית ותרשו לי לצטט:
"אנחנו בכלל לא נגד הבנייה", מסייג ניסן אלמוג (27), סטודנט לתכנון ערים, מראשי המאבק. "להיפך, אנחנו רוצים שיבנו, אנחנו אוהבים לראות את הפריחה בעיר, אבל יש לשמר את הישן לצד החדש. אם ישמרו את בית הקולנוע ומאחוריו יבנו את המגדל, זה מצב בו כולם מנצחים. אנחנו לא נגד ראש העירייה או נגד הפרויקט, להיפך, זה פרויקט טוב, אבל אפשר להפוך אותו לטוב יותר".
בניגוד להרבה התנגדויות לבינוי במרקמים עירוניים קיימים, אשר בעיקר מקשות על כל בינוי שהוא ומעודדות עוד ועוד בנייה בשטחים הפתוחים הטבעיים בישראל, ההתנגדות של ניסן אלמוג וחבריו דווקא אינה באה לעצור פיתוח והשקעות בבת-ים. ההצעה באה במטרה לשפר את התכנון המוצע, לשמר את ההיסטוריה התרבותית של בת-ים, ולאפשר שימוש נוסף בבניין ולחבר את הבינוי החדש לבינוי הקיים וכך נאמר:
"החלטת ועדת המשנה דרמטית לאור מדיניות התכנון שהיתה קיימת עד היום להריסת בתי קולנוע נטושים לטובת מיזמי נדל"ן. אחד מבתי הקולנוע שנהרסו בעיר הוא קולנוע בת ים בפינת הרחובות רוטשילד-דניאל. גם קולנוע קרן בבאר שבע נסגר לטובת פרויקט מגורים ענק, כך גם קולנוע ארמון ברחוב שנקר בחולון צפוי להיהרס לטובת בניין מגורים, קולנוע הדר בכפר סבא, קולנוע נווה בנס ציונה, קולנוע גן-אור, קולנוע היכל בפתח תקווה, קולנוע סביון בקריית ביאליק, קולנוע הדר, רמה ונגה ברמת גן ובתי הקולנוע אילת, רם ותל אביב בתל אביב."
באשר לאילן פיבקו, ראוי להתייחס לפרוייקט אחר בתכנונו שלצערנו כבר מוקם בימים אלה ומתקרא בשם רביעיית פלורנטין. הפרוייקט עצמו מורכב מארבעה בניינים ומשווק באגרסיביות לדוברי צרפתית הן באתר הפרוייקט והן בצרפת. הפרוייקט שוכן בפינת הרחובות סלמה ואברבאנל סמוך לפלורנטין ועושה כל מאמץ להיות מנותק מתל-אביב ומפלורנטין הקיימת. בפלורנטין הבניינים עומדים בקו אפס לרחוב ואינם נסוגים ממנו תוך הגדרה איכותית של רחובות ויצירת מרחב עירוני תוסס בפועל. לעומת זאת, בתכנון של אילן פיבקו שעושה שימוש בשם פלורנטין, הבניינים בורחים מהרחובות ומונחים באקראיות וכושלים בהגדרת איזשהו חלל או מקום ביניהם. עצם העובדה שאושר פרוייקט דיס-אורבני שכזה אשר בורח מהקוד התכנוני של פלורנטין מעיד על חולשת מערכות התכנון (ברמה המקומית העירונית וגם ברמה המחוזית) הקיימות. לשמחתנו, בבת-ים היו כמה אנשים טובים שהתעוררו ופעלו בטרם בכייה לדורות ושיפרו במעט את המצב.
תגיות: אילן פיבקו, בת-ים, ניסן אלמוג, רביעיית פלורנטין
5 תגובות.
1. אוהד קרני מפרשן את הקמת בית הספר לקיימות במרכז הבינתחומי מיסודם של בתי הזיקוק לנפט, כימיקלים לישראל והחברה לישראל. אני חושב שאין מתאים מהמרכז הבינתחומי לבית ספר מיסודם של בתי הזיקוק, מכיוון שכדי להגיע למרכז הבינתחומי חייבים לעשות שימוש רב בתוצרים של בתי הזיקוק.
2. באותו עניין – צ'יקי מרחיב ומפרט על תוכנית דוקומנטרית בנושאי סביבה בשם "האיש הירוק" אשר גם היא ממומנת ע"י כימיקלים לישראל. הזבל שמאכילים איתו את צופי הטלויזיה בישראל מעורר רפלקס הקאה.
3. הפסקה קצרה לפרסומת:
4. יודן כותב על ספרו החדש של מתכנן הערים נחום כהן העוסק בהצלחתה של תוכנית גדס (מרכז תל-אביב של היום) והרקע הפוליטי, התכנוני וההיסטורי שבו היא נרקמה ומה ניתן ללמוד ממנה (וחבל שלא נלמד מספיק).
5. אוריאל קון מתפייט על מבנה הבימה החדש:
"בתקופתנו בולטת בחברה ובארכיטקטורה תופעת ה"דיס-ארטיקולציה" (כלומר, ניתוק ערוצי התקשורת בין אברים המרכיבים גוף). במקרה הזה, הגורמים המרכיבים את גוף התיאטרון נותקו מסביבתו; נתק בין המבנה המאסיבי לבין העיר עצמה, בין כיכר התרבות שלפניו ופנים המבנה, בין האולמות לחללי ההמתנה, בין חללי ההמתנה לתנועה בעורקי הבניין. כל אבר ואבר התפתח לבד, בהכחשה גדולה לקיומו של האחר."
6. עדיין בהבימה – ביום ראשון הקרוב מתוכננת השקה חגיגית למבנה האלגנטי החדש במעמד החלכאים והנדכאים ובשיתוף משטרת ישראל וכוחות העירייה. אני מקווה שעד אז יספיקו לתקן את הזכוכית שכבר הספיקה להישבר:
הבימה. פרט מזכוכית שבורה
7. כמעט חודשיים עברו מפתיחת האגף החדש של מוזיאון תל-אביב ועד שהתרחשה בו הנזילה הראשונה. לא רק שהבניין החדש מייצר חללים פנימיים בעייתיים לתצוגות הוא גם יהיה יקר לתחזוקה והוא כבר מיושן.
8. לכל מי שמחפש סיורים מעניינים ולא רק פולקלור טריוויאלי בתל-אביב – זה המקום.
9. הצעה למחשבה רצינית על מגרשי חנייה ציבוריים כמרחב ציבורי ועוד הרהורים בנושא:
The Pensacola Parking Syndrome is a term of the trade used to describe a city that tears down its old buildings to create parking spaces to entice more people downtown, until people no longer want to go there because it has become an empty lot. Cities should let the free market handle the construction of new parking spaces. People who buy or rent new homes can pay extra if they want someplace to park a car. Municipalities can instead cap the maximum number of lots or the ratio of spaces to dwellings and offices.
10. פוסט משובח על תל-אביב. לרוויה.
11. מרחב ציבורי, בני אדם ורגולציה.
12. עצומה מתבקשת על הניהול החובבני שמזכיר גילדה קטנה מימי הביניים בתחום האדריכלות בישראל.
13. פוסט מעולה עם הרבה אנימציה ברורה על אגרות גודש.
14. בלוג סביבתי ישראלי מאזור פרדס חנה-כרכור.
15. המתכננים הישראלים הוכשרו היטב בחלם והגיעו לרחובות כדי לתכנן את התנועה באזור תחנת הרכבת. נראה טוב:
16. תכשיר הקוסמטיקה הטוב בעולם:
4 תגובות.
מחוסרי בית המהווים לא פעם אתגר חברתי לא פשוט לרשויות. ישנו מעין אינסטינקט של הרשויות "לנקות" את השטח ממחוסרי הבית. תהליך כזה קורה בהרבה מקומות והיום הוא התרחש בתל-אביב, כאשר העירייה והכוחות הפדרליים פינו באלימות ותוך גרימת נזק רב את מאהל התקווה, שבו התגוררו מספר מחוסרי בית. אין ספק, שמדובר בפתרון קל, אסתטי ומהיר, אך בינו לבין הקלה על מצוקתם של יושבי המאהל אין ולא כלום. לא מדובר כאן על קאמפינג באמצע הקיץ, אלא על לינה באוהלים בפאקינג אמצע החורף. הדרך ליציאה ממחסור בבית היא לא קלה, אבל היא עוברת דרך כבוד ושליטה בחיים ולכך דרוש סוג של מקום מגורים, שמאפשר חזרה לחברה. הסיפור של מאהל התקווה מזכיר במידה מסויימת את כפר הכבוד או בשמו המקורי "Dignity Village" בפורטלנד, אורגון, שנת 2001. כפר הכבוד הוקם לא רחוק ממרכז פורטלנד ע"י מחוסרי דיור בקיץ 2001. העירייה לא התלהבה במיוחד מהרעיון והתחילה כמקובל באיומים ומעצרים על אוכלוסייה שבלשון המעטה אפשר לקרוא לה מוחלשת. בסופו של יום הציעה העירייה לפנות את המאהל לנקודה מרוחקת יותר ולא מרכזית בעיר ואחרי היסוסים רבים המאהל פונה לשם והוקם כפר הכבוד (שקיים גם כיום) שאיפשר עד היום ליותר מ-800 איש לחזור לחברה "הנורמטיבית" לאחר שהיו מחוסרי בית. מומלץ לעיין בערך הזה בויקיפדיה, ולשמחתנו יש גם טריילר לסרט שיצא על Dignity Village בעתיד תחת השם Doorways to Dignity.
פינוי והתעלמות מהאתגר של מחוסרי הבית לא יקלו עליהם (וגם לא על אף אחד אחר).
תגיות: Dignity Village, מאהל התקווה
תגובה אחת.
לפני מספר ימים חגי מטר פירט קצת על החריגות של חברת JCDecaux בניהול שטחי הפרסום בעיר. חברת ג'סי דקו היא קונגלומרט מפלצתי בגודלו (תסעו לחו"ל ותראו מי מנהל את הפרסום בתחנת הרכבת והאוטובוסים. סביר להניח שג'סי עושה את זה) שאוכל עיריות קטנות כמו עיריית תל-אביב-יפו לארוחת בוקר. התאגיד המדובר אינו מהסס להפר באופן שיטתי את החוזה שלו איתנו. ג'סי דקו מנהלת את תחנות האוטובוס בעיר תל-אביב-יפו ואת עמודי הפרסום המוארים העגולים. בכל הנוגע לניקוי משטחי הפרסום ולעדכון הפוסטרים, ג'סי עושה עבודה מצויינת. לעומת זאת, תחנות האוטובוס הפריזאיות שלה מחורבנות ואינן מתאימות לאקלים הישראלי – בקיץ צריך לעמוד לרוב מאחורי התחנה כדי לקבל צל (ואם זה באבן-גבירול, אז על שביל האופניים), ובחורף אין שום הגנה מרוח וגשם. לג'סי דקו זה כל-כך איכפת וגם לא משנה לה שהיא עוברת שוב ושוב על תנאי החוזה שחתמנו איתה (ובחתמנו אני מתכוון לעיריית תל-אביב-יפו, שחתמה על החוזה בשמי). על כל ההפרות שלה עד כה החברה של ג'סי דקו שילמה רק 17,000 ש"ח שזה פחות מהתקציב היומי לניקוי הנעליים של ג'סי ונראה שלעירייה טוב עם זה בסך הכל. בכתבה, פיליפ רו, מנכ"ל ג'סי ישראל, מודה שהוא מצפצף על החוזה שהוא חתם איתנו וימשיך להפר אותו בעתיד הנראה לעין שוב ושוב. פיליפ רו, מייצג את ערכיו של התאגיד במדויק – מרדף פתולוגי אחר כסף וכח, ללא קשר לחוק (כלומר, רק במידה והוא יקר מדי להפרה) או למוסר. איכשהו, כשתאגיד צרפתי מחרבן לי את המרחב הציבורי והעירייה עומדת מהצד (וסופרת את השטרות הקטנים), זה לא עושה לי טוב. אבל זו רק ההתחלה.
במסגרת הרפורמה בתחבורה הציבורית שהתרחשה כבר לפני יותר מחצי שנה, בוטלו מספר רב של תחנות בתל-אביב וכיום אף אוטובוס לא עוצר בהן. אבל מתברר שתחנה משוחררת לא מבוטלת וממשיכה לשמש לטובת נדל"ן פרסומי. מילא, אם הכסף היה הולך לטובת שיפור התחבורה הציבורית, אבל במקום זה הוא סתם עובר לתאגיד מעבר לים. הנה לדוגמה, תחנה הסמוכה לביתי ברחוב פרישמן 55 (ליד פינת שפינוזה) אשר בוטלה ב-1.7.2011. האוטובוסים כבר לא עוצרים בה מזמן, אבל הפוסטרים של הפרסום בה מתחלפים לפי הקמפיין.
התחנה מבוטלת. ממשיכים לפרסם במרץ
לא ברור מדוע תחנת שבוטלה עדיין קיימת במקום לעבור למקום אחד ומי אחראי לפארסה הזו. בהערכה גסה קיימות כמה עשרות תחנות כאלה בתל-אביב שחדלו לשמש כמקום בו עולים ויורדים לאוטובוס (ואם יורד גשם, אז נרטבים קצת, כי התחנה פשוט מחורבנת), וכל שנותר מהן הוא נדל"ן פרסומי בלבד. אני מניח שזה מה שקורה כשתאגיד נחוש (שלא מהסס להפר חוזה שוב ושוב) נהנה מהשלומיאליות של המערכות הבירוקרטיות הכבדות של העירייה ושל משרד התחבורה. החשבון עלינו.
תוספת: על-פי מקורות יודעי דבר ההחלטה לא להוריד את התחנות המבוטלות היא החלטה מושכלת ולא נובעת משלומיאליות של הגורמים המעורבים. בשלב זה, בעקבות הרפורמה בתחבורה הציבורית עדיין משתנים קווי אוטובוס רבים מחודש לחודש ולכן התחנות המבוטלות עדיין במקומן למקרה שהן יוחזרו לשירות. אני מאחל לנו ולמשרד התחבורה עלייה ברמת השירות, מידע נגיש ופתוח באינטרנט וגם בתחנות וטיפול בתחנות המבוטלות בסוף התהליך.
תגיות: JCDecaux, ג'י.סי.דקו, ג'סי דקו, פרסום, תחנת אוטובוס
11 תגובות.
בשבוע האחרון שוב עלה נושא הדיור לכותרות. בכנסת עברה הצעת חוק שקשורה לנושא דיור בר השגה בקריאה טרומית ובשכונת התקווה נעצרו אנשים בהפגנה נגד פינוי מאהלים. מדובר בנושא כאוב ושורשיו טמונים בכשל שנובע מרגולציה קיצונית שלא מאפשרת יצירת מגורים חדשים זולים (דירות קטנות בלי חניות) שעלויות התחבורה שלהן נמוכות (שלא צריך רכב לכל מבוגר בהן) ועל כך כבר הורחב בעבר בבלוג. אבל, בניגוד למדיניות הדיור לאנשים, ישנן בינינו ישויות מתקדמות בעלות זכויות יתר שלהם העירייה והמדינה מעדיפות לדאוג בהרבה כך שיכולו למצוא מקום לשים בו את הראש בלילה. כן, אני מתכוון למכוניות (של-60% ממשקי הבית בעיר שלנו יש, כולל למשק הבית בו נכתב הפוסט הזה). האנשים יכולים להילחם ולהיאנק תחת עול הדיור, אבל למכוניות מגיע פיקוח על מחירים וחנייה מוזלת, פשוט כי הן מכוניות ולא בני-אדם.
הדוגמה הכי בולטת היא כמובן מחירי החנייה בכחול-לבן ברחבי ישראל. מדובר בנכס ציבורי (בבעלות העיריות השונות) אשר מחירי ההשכרה שלו מפוקחים ומחיר המקסימום שלהם (לפני הנחות שונות) הוא כ-5.50 ש"ח לשעה בכל הארץ בכל הרחובות. גם במרכז תל-אביב וגם בשולי בנימינה מחיר המקסימום הוא אחיד. את המחיר קובעת מדינת ישראל (באמצעות משרד התחבורה) ועליו מתווספות בדרך-כלל שלל הנחות (חנייה חינם/מוזלת לתושבים ועוד). מעבר לכך, כל החנייה הציבורית בשעות הלילה היא בחינם. תארו לכם עכשיו שהעיריות היו מנהלות כך את תחום הדיור בישראל – יותר מ-50% מהדירות היו בבעלות העיריות ומחיר המקסימום להשכרת חדר למגורים (אותו הייתה קובעת המדינה באמצעות משרד השיכון) היה אחיד בכל הארץ והיו הרבה מאוד הנחות (מגורים חינם ברוב הארץ ומחיר מסובסד מאוד באזור שקרוב למגורי ההורים), ואם היית מצהיר שאתה נמצא בדירה רק בשעות הערב, היית מקבל את הזכות לגור בה בחינם. העלות הגבוהה שטמונה במחיר החנייה הנמוך וכן השינויים שיקרו בעתיד כבר נידונו פה.
אבל, זה אינו המקום היחיד בו מגורי מכוניות מקבלים סבסוד בעוד שמגורי אנשים מסופקים במחירי שוק לכאורה. העירייה בעצמה בונה מגורים למכוניות ולאחר מכן מסבסדת למכוניות מהאזור את המגורים בבית המלון החדש שנבנה להן על חשבון כלל הציבור. כזה הוא המקרה של חניון הבימה, שאין כמוהו לייצג את האבסורד במהלכים הפוליטיים הקשורים לסבסוד המגורים במרחב העירוני. תארו לכם שבמקום בית ל-1,000 מכוניות העירייה הייתה בונה בתים ל-1,000 אנשים בשדרות רוטשילד ומחליטה אז לתת הנחות ל-450 מתושבי האזור לרכישה דירה. אז אמנם, לנטות אוהל במרחב הציבורי ולגור בו הינו דבר אסור ובסופו של דבר הרשויות פועלות לפנותו, גם בכח, אם צריך. אבל לתת למכוניות לישון במרחב הציבורי הוא מעשה שגרה יומיומי שאותן רשויות אלימות מעודדות ומתגמלות. ואם יושבי מאהל התקווה חפצים למצוא מקום לשים בו את הראש בסוף הלילה – שיקנו מיניואן ויגורו בו. הרבה יותר זול מדירה ועם סבסוד רציני לחנייה וניתן להעמיד אותו על כל מדרכה ללא הפרעות מהפקחים.
תגיות: דיור בר השגה
3 תגובות.
אם לא ירד גשם, בשבוע הבא תתבצע ספירת הולכי רגל באשדוד. מדובר במדידה של כ-5 שעות בשטח ויש הסעה הלוך חזור. חסרים לי עדיין שני אנשים להשלמת הצוות, אז אם אתם מכירים מישהו אנא הפנו אותו אליי (התשלום הוא 250 ש"ח). כל הפרטים, כולל הדרך ליצור איתי קשר מופיעים כאן.
אין תגובות.
ביום חמישי הקרוב (5 בינואר) נקיים דיון בשעה 18:30 במשרדי עמותת מרחב בשדרות יהודית 33 בתל-אביב. נושא הדיון יהיה חניונים בשימוש חורג ושימושים חורגים בכלל. בזמנו כתבתי פוסט שעסק בנושא ואף סימנתי את החניונים על מפה. בימים האחרונים לקראת הדיון עדכנתי את הנתונים על פי שלל הפרוטוקולים המצויים באתר העירייה עד סוף שנת 2011.
בשנים 2009-2011 אושרו בתל-אביב 38 חניונים בשימוש חורג (כמעט כולם במרכז העיר) בסך של 2,281 חניות. כל חנייה בערך שקולה ל-30 מ"ר שטח כלומר כ-66,000 מ"ר או 66 דונם. בהנחה היפוטתית שכל המגרשים היו מיועדים למגורים, אז בצפיפות בינונית של 10 יחידות דיור לדונם (פחות מהצפיפות ברוב מרכז העיר) מדובר על שטח שיכול היה לשמש עבור 660 דירות חדשות בתל-אביב ובעיקר במרכזה ואתם יכולים לראות את מיקום החניונים במפה, כאשר לכל חניון יש סמל שמסמל את שימוש הקרקע המיועד להיות במקומו (מגורים, תעסוקה וכיו"ב):
הצג את מפת החניונים החורגים של תל-אביב במפה גדולה יותר
ביום חמישי נדבר על הקשר בין תכנון, שימושים חורגים ופוליטיקה מוניציפאלית וכיצד מתאפשר המצב שבו כל הסיעות המקומיות בתל-אביב מעדיפות מגורים למכוניות על-פני מגורים לאנשים או שימושים אחרים.
10 תגובות.
לעיריית תל-אביב-יפו אנשים שרוקדים על הכביש מפריעים הרבה יותר ממכוניות שחונות על מדרכה או על מעברי חצייה.
במדינת ישראל אהבת חינם עולה ביוקר.
מאחל לכל קוראי הבלוג (וגם לעצמי) דרכון זר ואפשרות לגור בערים שאוהבות בני-אדם.
תל-אביב = עיר עולם מחורבן.
6 תגובות.
מקבץ בכיר מכל קצווי תבל:
1. וידאו מדהים על העיר ההולנדית אוטרכט, שניסתה להתאבד בשנות ה-60 וה-70 ולהפוך לגן-עדן למכוניות במקום לאנשים ותפסה את עצמה בזמן. גם ההולנדים לא היו תמיד מתקדמים וחשבו שעדיף להחריב את המקום שבו הם חיים כמו האמריקאים (והישראלים).
2. ובמעבר חד לצפון-אמריקה – באפלו, ניו-יורק שעברה השמדה עצמית בהצלחה מרובה.
3. הכתבה הכי טובה שראיתי בחודש האחרון בישראל. ילדי הגן (והוריהם) משלמים את המחיר של תכנון מוטה רכב ומעתה יקומו מוקדם יותר בקרית השרון (סוג של אקס-טריטוריה ליד נתניה) במאמץ נואש לברוח מהפקקים (שרק יחריפו בהמשך עם פיתוח נוסף מוטה רכב בכל האזור שם).
4. על הקושי הרב לקדם פרוייקטים בתוך מרחבים בנויים שחשופים לעודף עצום של התנגדויות באופן יחסי לפרוייקטים במרחבים פתוחים וטבעיים.
5. מזל שיש לנו את רמת-גן שלידה תל-אביב נראית כמעט כמו עיר נורמלית ולא שכונת מצוקה.
6. ראש עיריית מילווקי לשעבר, ג'ון נורקוויסט, על הצורך בעומס בעיר:
Early in my time as mayor of Milwaukee, my Public Works director and his staff of traffic engineers came to me with a $58 million proposal for adding right turn lanes to "congested" intersections. The plan involved significant property demolition. I asked if they planned on drawing their pensions after retirement. They looked at me strangely, and then answered yes. I replied, "Then why do you want to destroy the tax base that supports your pension?"
7. בעוד ממשלת ישראל מתכננת את ערינו למכוניות בלבד, היא מנסה בהחלטות רפות לגרום לציבור להיות "בריא יותר". אולי כדאי שקודם ליצמן יקרא קצת על הנסיונות בקנדה לקדם בריאות דרך תכנון עירוני בריא (ואחר-כך ילך לדבר עם משרד הפנים):
New research has found that cities designed for cars also foster obesity and diabetes. In studies from Atlanta to Vancouver, evidence shows that people who live in neighbourhoods that require cars to get around are fatter and less healthy than people who live near shops and grocers
8. הטכניון וקורנל יקימו קמפוס טכנולוגי חדש בקצה הדרומי של רוזוולט איילנד בניו-יורק. מסתמן כי מדובר בקמפוס על בסיס עקרונות קורבוזיאניים מיושנים ממחצית המאה ה-20. כאן יש פוסט מצויין על התכנון של הקמפוס ועל אופציות טובות בהרבה לתכנונו, ועוד הרחבה קטנה יש כאן. אני מקווה שלפחות המחלקות ההנדסיות שם יהיו מעודכנות יותר מהמחלקות לתכנון ערים של אוניברסיטאות אלה.
9. קורס חדש מבית המכללה החברתית-כלכלית על אספקטים שונים של הפרטה.
10. המלצה חמה על הספר Traffic של טום ונדרבילט שמדבר עליו כאן:
6 תגובות.
בשבוע שעבר התפרסמו תוצאות הסקר האחרון בנוגע לכיכר דיזנגוף (מאז שרון חולדאי ראש עירייה זהו הסקר השלישי שמבוצע בנושא ועוד היד נטוייה), והרחבה נוספת גם כאן. על פניו נראה כי בחירת הרוב היא לפרק את הגשר ולהכשיר כיכר במקום שבו עמדה פעם כיכר דיזנגוף, תוך בנייית חניון תת-קרקעי מתחתיה. בהזדמנות זו, כדאי להביא את הדיון הזה אצל לונדון וקירשנבאום שבו פרופ' מעוז עזריהו רמז כבר בסבב הסקרים הקודם ב-2007 (!) שלטעמו העתיד ישלב את הנוסטלגיה הציבורית לכיכר במפלס אחד עם חיבת העירייה לחניונים במקום.
כמי שהשתתף בסקר הראשון בשנה האחרונה בנוגע לכיכר, נראה כי השימושים היחידים שהעירייה מסוגלת לחשוב עליהם הם שימושים למכוניות ולכן עיקר תשומת הלב ניתן רק לחלופה בה כלול חניון. לא הוצגו חלופות למשל הכוללות בית-קפה או חצי-אמפי בכיכר או כל אופציה אחרת שכלולים בה שימושים נוספים לבני האדם ולא למכוניות שלהם. ובהצגה כזו של הדברים אין זה מפתיע שבסופו של דבר החניון זכה ברוב (אם כי לא מוחץ) בעיקר משום שכאשר מציעים לאנשים משהו שמוצג כחיובי ועוד בחינם, זה דורש מאמץ רב כדי להבין שמדובר בחתול די עצבני שמסתתר בתוך השק, או במקרה הזה בתוך החניון. אחרי הכל, הציבור (לא) מטומטם, ולכן הציבור (חושב שמישהו אחר) ישלם. עם זאת, נחמד לראות שרבים כבר הפנימו שאין חניות חינם והיה גם אחוז משמעותי שהתנגד לחלופת החניון.
אם האם זה סוף פסוק ודינה של כיכר דיזנגוף להפוך ממחלף לחניון? בכלל לא בטוח. ראשית, יתקיימו עוד דיונים בנושא בעירייה, כאשר לא סביר שיהיה שינוי לפני הבחירות של 2013. מעבר לכך, לא בטוח בכלל שבעלי העסקים לאורך רחוב דיזנגוף מבר-כוכבא ועד פרישמן ישמחו לקבל גדרות באמצע הרחוב לטובת הכניסות והיציאות לחניון. בנוסף, ככל שיעבור הזמן (ותוכנית המתאר העירונית תאושר, או לפחות תתקדם לעבר האישור) האבסורד שבהקמת חניון במרכז העיר והדיסוננס שלו מול המדיניות הרשמית של העירייה (והממשלה) בדבר העדפת אמצעי תחבורה עירוניים ויעילים יותר (הליכה ברגל, אופניים ותחבורה ציבורית) ילך ויגבר. בחזון העתידי אליו נגיע כך או כך, בתל-אביב יתנו הרבה יותר דגש על התכנון עבורי והרבה פחות עבור המכונית שלי.
זו הזדמנות טובה לבדוק את ההיסטוריה של אחת הכיכרות המפורסמות והטובות ביותר שנבנו אחרי 1945 בעולם. מדובר ב-Pioneer Courthouse Square, שהיא הכיכר המרכזית של פורטלנד, אורגון. כשמעיינים בהיסטוריה של המגרש עליו הכיכר הזו עומדת מתגלה סיפור לא פשוט. ב-1856 העיר פורטלנד רכשה את החלקה והקימה עליה בית-ספר. לאחר מכן, ב-1883 בית-הספר הוזז ובמקומו ב-1890 הוקם מלון מפואר שבתורו נהרס ב-1951 והוחלף בחניון (!) בין שתי קומות. ב-1969 עלתה הצעה לשדרג את החניון ל-800 מקומות, אבל הציבור ביקש במקום זאת לבנות כיכר ציבורית במקום. בתחילת שנות ה-70 הוכנה תוכנית מתאר למרכז העיר ולאחריה נפתחה תחרות אדריכלים לתכנון הכיכר שמשכה 162 הצעות מרחבי ארה"ב שצומצמו בתורן לחמש הצעות. לבסוף נבחרה חלופה של כיכר פתוחה, ולמרות שראש העירייה של פורטלנד בתחילת שנות ה-80 התנגד לחלופה זו (והעדיף סוג של אטריום מסחרי במקום) ב-1984 הכיכר נחנכה. חלק מהכסף גויס באמצעות מימון ע"י תרומות מהציבור (ועדיין אתם יכולים לתרום לתחזוקת הכיכר. עוד אופציה שלא נשקלת משום מה כיום בתל-אביב). בנוסף, בכיכר עצמה פועל בית-קפה ויש בה את מרכז מידע התיירותי ביחד עם מרכז המידע של התחבורה הציבורית (בחלק חצי תת-קרקעי), ומתקיימים בה עשרות ארועים בשנה.
כיכר החלוצים בפורטלנד בשימוש ע"י בני אדם. בעבר היה כאן חניון
האם כיכר דיזנגוף תזכה להיות גם היא בין הכיכרות הטובות בעולם? אפשר לקוות שתל-אביב של שנת 2011 לא מפגרת יותר מפורטלנד של 1970. ההתמודדות עם האתגר של כיכר דיזנגוף תדרוש תכנון מחדש של הכיכר ולא חזרה לצורה המקורית וצפוי לקחת לפחות עוד 15-20 שנה. בינתיים, במקום שבו עמדה בעבר כיכר דיזנגוף פועל כבר חניון תפעולי מרשים.
חניון צינה דיזנגוף בשימוש ע"י מכוניות. בעבר היו כאן בני-אדם
ולסיום, ג'וני מיטשל כבר אמרה את זה באופן ברור:
7 תגובות.
