פוסט מאת שרון שחף.
עיריית תל אביב-יפו פתחה לאחרונה בקמפיין אגרסיבי נגד הולכי הרגל: בכל רחבי העיר תלויים שלטי ענק המורים להולכי הרגל לסור מדרכם של רוכבי האופניים, תחת הסלוגן: "יש דברים שלא מתערבבים", ואיור ממוחשב של רוכב אופניים העשוי משמן שצף על פני מים, ללמדך, שהולכי רגל ורוכבי אופניים צהובים זה לזה כמו שמן ומים.
אלא שרוכבי אופניים והולכי רגל דווקא ירוקים זה לזה. שהרי לא מדובר בבני גזע שונה, לאלה יש רגליים ולאלה יש גלגלים. למרבה ההפתעה, לרוכבי אופניים יש רגליים, ולפעמים גם הם יורדים למכולת לקנות דבר מה ושמים נפשם בכפם בשעה שרוכב אופניים עז נפש חוצה בסערה את המדרכה.
עיריית תל אביב-יפו נוקטת באסטרטגיה השיווקית המקובלת על מוסדות השלטון בעשור האחרון: הפרד ומשול. מה קל ובטוח יותר מאשר לשסות קבוצת אוכלוסיה אחת באחרת? בדומה לנתניהו שבהיותו שר אוצר שטף את מוחו של הציבור הישראלי באבקת הסתה נגד החד הוריות (האשמות בכך שילדו ילד "מחוץ למסגרת הנישואין") ונגד המובטלים (על כך ש"אינם רוצים לעבוד") באה עיריית תל אביב ותוקפת את ציבור הולכי הרגל, שבתמימותו סבר שזכותו ללכת בבטחה ובנחת ברחובות העיר.
ולעוכרי ישראל השואלים: מדוע שהעיריה לא תקצה שבילי אופניים על הכבישים, במקום על המדרכות? ולגיס החמישי שטוען שגם כך נעשה קשה יותר ויותר ללכת על המדרכה בעיר, לאחר שמיקמו עליה פחי אשפה, תחנות אוטובוס, מיצגים סביבתיים (בחסות הבנק התורן) ופינגווינים (בחסות הבורסה התורנית), ולבוגדים המספרים כי בארצות רחוקות שמעבר לים ישנם שבילי אופניים סלולים על הכבישים, בצד תחבורה ציבורית יעילה והולכי רגל נינוחים – יענו בעיריה: אנחנו עושים עבורכם הכל ואתם אף פעם לא מרוצים! ומתגאים, בחוברת נוצצת ומבהיקה, שנשלחה לפני מספר ימים לתושבי העיר יחד עם שובר הארנונה, בסלילת 100 ק"מ של שבילי אופניים – מציאות מכובסת שנאמרת שוב ושוב כבר שנים. אלא שנשאלת השאלה: מהי ההגדרה האמיתית של "סלילה"? ציור בגיר? צביעה בצבע? או שמא התוויית שבילים מופרדים על הכבישים?
לפני כשנה וחצי הגיעה לביקור בעיר סגנית ראש עיריית לונדון, הגברת ניקי גברון, שתהתה בקול מדוע ולשם מה ישנם ברחוב אבן גבירול 4 (!) נתיבים בכל צד; האם נועד הרחוב למעבר טנקים? שאלה. אם נשים לרגע בצד את רוחות המלחמה המנשבות בישראל בחודשים האחרונים (בעשורים האחרונים?), השאלה של הגברת גברון משקפת את הבעיה כולה: בתל אביב הרכב הפרטי קדוש. הולכי הרגל הם זן נכחד.
משום מה, עיריית תל אביב-יפו, ורשויות מקומיות רבות אחרות, עדיין שבויות בתפישה המיושנת על פיה עיר טובה היא עיר שבה שתולות פטוניות באיי התנועה ודולפינים בשדרות. בשעה שערים מערביות הבינו בשנים האחרונות שתושביהן הן "הנכס" העיקרי של העיר, בתל אביב רואים בהם בעיקר נטל.
רוברט מוסיל מתאר את עירו ב"האיש ללא תכונות": "ככל עיר גדולה היא היתה תערובת של אי סדירויות, של תמורות, של הקדמת הזמן ושל פיגור, של התנגשויות בין עצמים ועניינים; ובתוך כל אלה נקודות של שלווה לאין קץ, של סלול ולא סלול". זוהי עיר אמיתית, מתקדמת, מקיימת. עיר שתושביה, הולכי הרגל נמצאים בראש הפירמידה, והרכב הפרטי בתחתיתה. כי מי שמקיים – כלכלית, תרבותית, חברתית – את העיר, הם תושביה, הולכי הרגל.
אז תושבי תל אביב – התערבבו. זו קודם כל העיר שלכם.
לקריאה נוספת:
שרון שחף היא תושבת תל-אביב-יפו ובהחלט אינה רוכבת על אופניים.
עוד בלוג תל אביבי 
עוד פוסט לא רציני.
העניין הוא שגם אם העירייה מנסה לקדם תפיסה חיובית שלא קיימת בקרבנו ובה כל אחד עושה מה שבא לו יהיו קנטרנים שינסו בכח לכתוב דברים שליליים. יש לך בעיות עם השבילים- לגיטימי!, יש לך בעיות עם כמות הנתיבים באבן גבירול- לגיטימי! אבל יש ורצוי לברך על הקמפיין שמנסה לגרום לנו
להבין שנרקמת בעיר תנועת אופניים וצריך לכבדה במקומות המיועדים לה.
אין שום סיבה שבשדרות רוטשילד אנשים ילכו במסלול לאופניים, אין שום סיבה שאנשים (כן גם שם!)
ילכו בשביל באבן גבירול ולא במשה דיין או בנמיר (וזה קורה).
צר לי שחברי עיר לכולנו דוחים נסיונות חיוביים ליצר תרבות של התחשבות בין רוכבי האופניים
להולכי הרגל, ובבקשה תפסיקו לפגוע באינטילגנציה של הקוראים לא כל השבילים בחו"ל הם על
הכביש אך שם התפתחה תרבות של כבוד בין ההולכים לרוכבים- תרבות שמתחילה להיווצר
פה ואל לנו להאט אותה.
לירן, ככה זה כשהמניעים הם פוליטיים ולא ענייניים. אנחנו אלופי העולם בכסח.
לירן ונברא,
נמאסתם עם המניעים הלא עיניניים שלכם. כן אני חבר עיר לכולנו וכן אני רוכב אופניים אדוק,
ותרבות הרכיבה בתל אביב – יפו התפתחה עצמאית ובמנותק מהתשתית העירונית שאמורה לתמוך בה, כמו גם תת – תרבויות אחרות שמתפתחות במנותק ולמרות הממסד העירוני. כל עוד מישהו בעירייה בכלל מעלה על דעתו שלצייר אופניים על שדרות רוטשילד, הופך אותן לשביל – הוא כנראה לא רוכב אופניים ולא הולך רגל.
חתכי רחוב דומים ליצחק שדה ומשה דיין קיימים בכל רחבי העיר ובעיקר בלב העיר (בן יהודה, איבן גבירול ועוד רבים), היכן שתנועת האופניים מפותחת במיוחד, והם יכולים להועיל ואף להשפיע על השכונות הפריפריאליות בהמשך, ובכל זאת העירייה לא ממש מרימה את הכפפה הזו. ראה קדושת המכונית הפרטית.
100 ק"מ של שבילי אופניים – בדיחה עצובה ומסוכנת.
ללירן,
איך אפשר לכבד את תנועת האופניים כשאין מקום להולכי רגל?
איפה אמורים הולכי הרגל ללכת באבן גבירול? על השולחנות של בתי הקפה? ובשדרות בן גוריון? ציירו אופניים על המדרכה ושהולכי הרגל ישבו בבית.
פשוט עיריית חלם – מצאו פיתרון מתחכם כדי ללכת בלי ולהרגיש עם וכשמתברר שזה לא עובד שופכים כסף על קמפיינים מטופשים שלא ישנו שום דבר.
העירייה דואגת לרוכבי האופניים? תתכבד ותקצה להם מקום ברחוב.
לירן, כתבת: "רצוי לברך על הקמפיין שמנסה לגרום לנו להבין שנרקמת בעיר תנועת אופניים וצריך לכבדה במקומות המיועדים לה".
הבעיה היא בסוף המשפט: המקומות המיועדים לתנועת האופניים הם לא המקומות הנכונים, ולכן הולכי הרגל לא יכולים להתייחס לקמפיין הזה בצורה חיובית. הולכי הרגל נדפקים מכל הכיוונים (שרון פירטה חלק מהסיבות, אם כי לא ברור לי למה הרשימה שלה לא כוללת את המכוניות שחונות על המדרכות והקטנועים שנוסעים עליהן). ההיתר לאופניים לנסוע על מדרכות בתל-אביב הוא לא פחות מאסון להולכי הרגל.
נכון, אפשר וצריך להתלונן על מצבם של שבילי האופניים בת"א, אבל העובדה היא שגם במקומות בהם יש שבילים טובים ולגיטימיים (ודווקא יש לא מעט כאלה – הטיילת, רוטשילד, משה דיין, פארק הירקון) בפועל הולכי הרגל נוטים להתעלם מהם, מה שגורם להרבה מאוד חיכוך בין ההולכי והרוכבים ולפגיעה בשניהם.
לכן, הקמפיין הזה בפני עצמו דווקא חשוב מאוד, הוא קמפיין למען רוכבי אופניים (וגם למען הולכי הרגל) וממש לא נגד הולכי רגל, כך שלא ברורה לא כל ההתגוללות הזו על רוכבי האופניים והעיריה.
ושוב, העובדה שיש קמפיין צודק ונכון לא אומרת שהעיריה לא פועלת בצורה אידיוטית בכל הנוגע לבניה של שבילי האופניים.
אוקיי, עוד הזדמנות לבקר, ובצדק, את העירייה על חוסר התמיכה באלטרנטיבות תחבורתיות. העירייה מתעלמת, העירייה עושה כאילו יש שבילים, העירייה משקרת, אני סומך את שתי ידי על הביקורת הזאת.
עומר כהן מציג את התמונה מצידה התחבורתי, כלומר, כדי שאופניים יהוו אלטרנטיבה לרכב חייבת להיות הפרדה פיזית של הנתיבים. שרון צמיינת את ההפרדה כדבר חיובי בערים אחרות, אבל הפיסקה האחרונה דווקא עושה רומנטיזציה לערבוב הכאוטי, שקורה רק במקומות מועטים בעיר וטוב שכך.
אין לי זכות יוצרים על הרעיון הזה אבל שכחתי למי מגיע הקרדיט, כרוכב אופניים שמחתי מאוד שבאבן גבירול יש ארבעה נתיבים – יכולתי לרכב באמצע הנתיב ולמכוניות נותר נתיב שלם לעבור בו (אחד עם מכוניות חונות ואחד בשיפוצים). לא נרשמו צפירות (במשך שנה שלמה!). אגב, אבן גבירול אכן נועד למעבר טנקים, לא בשביל מלחמה אלא בשביל התערוכה של צה"ל ביום העצמאות.
להב
התגובה שלי אינה ממניעים אינטרסנטיים כאלו ואחרים אלה נועדה להפריד בין הביקורת של התכנון העירוני של שבילי אופניים שלטעמי היא לגיטימית לחלוטין ואף רצויה לבין הקמפיין המעודד התחשבות
במרחב.
ועוד אחת,
אין ספק שאבן גבירול הוא כישלון של תכנון ויש לתקנו אך כל עוד הוא קיים במקומות האפשריים
(בעיקר באזורים בהם אין תחנות אוטובוסים למכביר) אפשר להתחשב. אני מוצא עצמי נזהר
לא להכנס לשטח למרות שכמו שאת מתארת לעיתים אין הדבר מן הנמנע.
אורן
אני מסכים עם מה שאמרת, רוב השבילים אינם משרתים נאמנה את מטרתם אך אני יכול
לאמר לך שאני גר באזור יד אליהו ועובר על ידו כל יום ורואה אנשים הולכים על שביל האופניים
ורוכבי אופניים רוכבים על המדרכה (אם כי המספרים פחותים מבעבר) לא חסרים שבילים
רעים אך גם יש קילומטרים טובים של שבילים טובים(קקל,נמיר,משהדיין, יגאל אלון,יהודה הימית
ובקרוב בטיילת) והפנמה של ההפרדה טובה תהיה חיונית ככל שהכמות הזו תלך ותגבר.
אכן, קמפיין מלבה שנאה בין שתי האוכלוסיות, במקום לגרום לרוכבי האופניים להבין איך הם לעתים מעיקים על הולכי הרגל ולהפך.
אגב, אני קצת לא מבין מדוע בשדרות, שרוחבן לחלוטין מאפשר סלילת שביל רחב להולכי רגל לצד שביל רחב לאופניים, יש "אמצע" ממש רחב אשר ברוב המקרים חסר שימוש, ומשאיר להולכי הרגל פיסת שביל צרה. אפשר באמצעים דלים להרחיב את רוחב שביל הולכי הרגל.
עובדה מעניינית אולי, במרכז העיר, וגם בצפון הישן יש כמות גדולה של תושבים שהולכים ברגל, נוסעים באופניים או משתמשים באטובוסים ובתחבורה ציבורית. תסתכלו בנתונים של הלמ"ס מהסקר ממפקד האוכלוסין בשנת 2008 לגבי דרכי הגעה לעבודה. במרכז העיר רק 30% משתמשים ברכב כדי להגיע לעבודה לעומת 70% באיזור רמת אביב. (הנתונים של הלמ"ס מוטים לטובת רכב פרטי בגלל שסטונדטים, נוער וקשישים נוסעים אבל לאו דווקא לעבודה, והם בדרך כלל משתמשים פחות במכוניות)
התחבורה הציבורית בעיר ובמדינה היא איומה, קודם כל בגלל העדר נתיבי תחבורה ציבורית בלעדיים לBRT ותכנון תחבורת מעברים , כל עוד זה לא ישתנה תמשיך הקדימות של הרכב הפרטי.
פינגבאק: Tweets that mention דווקא כן מתערבבים | עוד בלוג תל-אביבי -- Topsy.com
הבעיה בתל אביב וגם בארץ כולה היא שאין התחשבות בזולת ושכל אחד חושב שכל המרחב הציבורי נועד לשרת רק אותו. מבחינה זו אין הבדל בין רוכב אופניים שרוכב על מדרכה ומפריע להולכי רגל, לבין נהג שחונה בדאבל פארקינג ברחוב דיזנגוף וסותם את התנועה, לבין הולך רגל שהולך דווקא בצד הלא נכון בשדרות רוטשילד גם כשיש הרבה מאוד מקום בצד המיועד להולכי רגל. זה לא דבר שייפתר על ידי קמפיין כזה או אחר כי זה בגנים שלנו כישראלים. התמימות הזו שחושבים שבעיות של התנהגות ותרבותיות, לכידות חברתית וכיו"ב נושאים כבדים ייפתרו על ידי קמפיין זה או אחר גורמת לי שוב ושוב להתפלא על הנאיביות. שלנו (עוד תכונה ישראלית חביבה).
איתן, סלח לי על הבוטות אבל מה השוני בין מה שכתבת לבין האידאולוגיה הנאצית?
גם ליהודים הודבקו תוויות שהם צרובות גנטית.
מספיק לשמוע מישראלים שחזרו מחו"ל על הצורה שבה הם שינו את דרכי החשיבה,
הנהיגה ההתנהגות וכן הלאה, הכל זה עניין של תרבות ותמיד אפשר לשנות.
את כולנ ו לימדו בגן לא לקטוף את פרחי הבר ויש לי היום רתיעה ממשית שמישהו
יתנפל עליי מאחור אם אני אעז לעשות זאת, אפשר לחנך וללמד ולשנות.
אני לא יכול לבוא לרוכב אופניים בטענות על כך שהוא רוכב על המדרכה. זה לא עניין של נוחות או חוסר התחשבות אלא עניין של חיים ומוות. כן, גם לנו המדוושים זה ממש לא נוח לדווש על המדרכה, ולעיתים בחוסר זהירות יש תאונות, אבל לך תסביר לילדים שאמא לא חזרה מהמכולת בגלל שהיא היתה מנומסת כלפי הולכי הרגל.
עם כל חוסר הנוחות לכולם, כל עוד מכוניות הורגות אנשים או "רק" גורמות לכמה אלפי פצועים קשה , משותקים וכו', אי אפשר לבוא בטענות למי שבוחר לרכב על המדרכה. מכה קטנה עם הטמבון יכולה להסתיים באיכילוב או בחלקה עם שיש למעלה.
שונה המצב בהקשר של נהגים שחונים על המדרכה או הולכי רגל שהולכים על שבילי אופניים – שם מדובר בשיקול של נוחות או חוסר התחשבות.
אני מאמין שגם בלי קמפיין הולכי רגל ילמדו לא ללכת על השבילים כי פשוט לא יהיה להם נעים שם. מצד שני, חלק גדול מהולכי הרגל בתל אביב הם לאו דווקא מקומיים. מצד שלישי, שביל האופניים ברוטשילד לדוגמה מזגזג, לא מסומן ברור ובחלק שהוא חוצה את בתי הקפה מדובר בסכנת נפשות .
לירן יקר.
הפוסט לא נכתב מטעם עיר לכולנו ואיני בטוחה שמשקף את דעתה.
לצערי, העיריה אינה מנסה לקדם תפישה חיובית בענייני תחבורה, אלא לרמוס שוב ושוב את רוכבי הרגל, שכפי שכתבתי, הם אלה שהופכים את העיר למה שהיא.
עיריית תל אביב מתגאה בכל מקום ב-100 ק"מ שבילי אופניים כשבפועל מדובר בעיקר בציורים על מדרכות. הייתי תומכת בקמפיין הזה לו העיריה היתה באמת באה לקראת הולכי הרגל, כאלה שונדים בראש הפיקרמידה שבתחתיתה הרכב הפרטי, ולא בפירמידה ההפוכה בה אנו חיים.
רק לגבי שדרות רוטשילד – השדרות המרכזיות והרחבות בתל אביב יפו.
זה לא שביל אופניים. נקודה. זה שביל קומיקס. הוא משנה כוון משמאל לימין בצומת עם נחמני ללא כל סיבה נראית לעיין. אי אפשר ולא רצוי שיהיה בשדרה שביל אופניים, זה מוציא אותה מאיזון ובגלל שביל האופניים המצוייר הזה אין לכל אורכו ספסלי ישיבה, כך שישנן שעות שלמות שבהן המשתמש העייף חייב ברצותו לשבת בשמש.
השדרה במבנה הנוכחי שלה מיועדת להולכי רגל ולא יעזור שום קמפיין כסת"ח של העירייה.
בתור רוכב אופניים מכור, אני משתדל לרכב ברוטשילד על הכביש. (למרות שאפשר לחלוטין להבין את מי שמפחד לעשות זאת במצב התשץיות העגום כיום)
כל הכבוד על הפוסט של שרון.
הפוסט מאוד מענין ומנוסח היטב.
לצערי התגובה שלי באה קצת באיחור…
הפוסט דילג על נקודה אחת חשובה וכל הטוקבקים גם פספסו את הנקודה. כל הסיפור של "לא מתערבבים"
נוגע לרחוב יחיד – אבן גבירול. ב 99 אחוז של הרחובות אין שום שבילי אופניים – לא שבילי אופניים
אמיתיים ואפילו לא שבילים פיקטיבים. ברחובות האלה להולכי הרגל פשוט אין לאן לברוח מפגיעת האופניים.
אני מכיר 2 תושבי תל אביב מבוגרים שנפצעו די קשה עקב פגיעה של רוכבי אופניים פרועים.
אפשר לעשות פרויקט – לאסוף הרבה חתימות של נפגעי אופניים – עם תעודות – עם ניירות של בית חולים.
אפשר כך להכין עצומה ולהפנות אותה לעירית תל אביב.
מסתבר שהיה סיפור דומה בעיירה שדה עלומים.
היה שם ארוע בו נפצע קשה פעוט שנדרס ע"י רוכב אופניים. בעקבות הארוע העיריה העבירה חוק שאוסר למעשה תחבורת אופניים בתחומי העיירה.
פינגבאק: "לכרות את גינת סוטין!" – הערות בעקבות מפגש התחבורה העירוני | עוד בלוג תל-אביבי
פינגבאק: למה מעלית? « מחשבות של אדריכל