עוד בלוג תל-אביבי

הערה מקדימה: לא חוכמה לרדת על חיפה. מדובר בעיר שהייתה קיימת בעבר שהצליחה לעשות את כל הדרך ממרכז אורבני משפיע ועד הפיכתה לעיירת ספר מפגרת תוך פחות מ-40 שנה. עם זאת, כדאי לציין שלחיפה יש פוטנציאל להפוך לעיר משנית בעתיד המרחב הישראלי, אך פרנסיה ומתכנניה עושים כל מאמץ לחסום אפשרות כזו. במסגרת זריקת הכסף שממשכיה להתבצע באין מפריע הפעם מדובר על 170 מיליון ש"ח שהלכו למחלף אימתני בשם "מבוא כרמל" שמיועד להעמיק את תלותה של חיפה ובנותיה ברכב הפרטי ולבזבז כסף שהיה יכול להיות מושקע בהחייאת המרכז הישן של חיפה בהדר הכרמל.

מאז אני זוכר את עצמי פחות או יותר בחיפה היו עסוקים בסלילות ומחלפים – כביש 58, גשר חוף שמן, מחלף הקריות (הגשר של הצ'ק פוסט), גשר צומת קריית אתא, השיקוע המגוחך ברחוב חנקין שתוקע אוטובוסים כל הזמן, דרך שמחה גולן (הגרנד קניון), מנהרות הכרמל ועוד ועוד. כל המחלפים והכבישים העצומים והיקרים האלה לא עצרו את קריסתה של חיפה והפיכתה למקום עני ושולי. במידה מסויימת יכול להיות שהם אף האיצו את תהליך הקריסה ע"י שחיקת המרחב האנושי שהיה למרכז העיר הישן והסטת ההשקעות העירוניות לכבישים במקום לתשתיות רכות יותר כמו תרבות. במקביל לפיתוח הכבישים העצומים מרכז העיר הושמד, והתפתח איזור תעשייה מגעיל במיוחד בין הצ'ק פוסט לצומת וולקן (חוצות המפרץ) מצפון לחיפה, כאשר לאחריו התפתח מרכז משני נוסף המזכיר ברוחו את האנטי-אורבניות של אזור מרכז הירידים ביציאה הדרומית של העיר (מת"מ+קניון חיפה, קסטרא והגלובוס סיטי הכושל שנסגר והפך לאולם ארועים אם אני לא טועה). אולי הגיע הזמן שפרנסיה של חיפה יחשבו מחדש האם הם בכלל רוצים לגור בעיר או בפרבר מרוחק של תל-אביב שנראה כמו שילוב של אזורי תעשייה עם ואקום אורבני ביניהם.

ותודה גם לאמיר כרמל.

לקריאה נוספת – חיפה רוצה להיות פריפריה

מסתבר כי מה שמובן מאליו קיבל לאחרונה גיבוי מדעי. מחקר של פרופ' ברוך קיפניס מאוניברסיטת חיפה קובע כי חיפה הפכה לפריפריה. הבעייה של קיפניס היא שהוא מציע פתרונות שאין ביניהם ובין תיקון אורבני משמעותי של חיפה ולא כלום. קיפניס מציע להגדיל את הנמל, להגדיל את שדה התעופה ולהגדיל את רשת הכבישים החיפאית, מדיניות שברובה תומכת עיריית חיפה בדרך להרס הסופי והמוחלט של הפרובינציה שבעבר הייתה עיר.

את כיווני הפיתוח העתידיים של חיפה ניתן לראות בסרטון התדמית שהכינה העירייה בהתבסס על תוכנית מתאר חדשה לעיר. לצערי, הסרטון המפחיד הזה לא נמצא עדיין ביו-טיוב, אבל אני ממליץ לכם לצפות בו בכל זאת. מה שיש בסרטון הזה הוא בעיקר קלישאות על פיתוח והשקעות והרבה תמונות של מחלפי ענק, מתחמים מסוגים שונים, תוכניות תחבורתיות שמתאימות לשנת 1952 והדמיות. אין בסרטון תמונה אחת של רחוב כלשהו בחיפה וכמעט לא מופיעים בו הולכי רגל (גם המילים רחוב והולכי רגל לא מוזכרות שם בכלל).

על-מנת שחיפה תיחלץ מהפריפריאליות שלה, אם היא בכלל רוצה בכך, השיקום העירוני צריך להתחיל בשכונת הדר הכרמל, שכונה שבנוייה על-פי קווי תכנון דומים לתוכנית גדס (עם התאמות לגיאוגרפיה של חיפה), ובעבר שימשה כמרכז של חיפה, כאשר לחיפה עדיין היה מרכז. זה לא צריך להיות שיקום בומבסטי במיוחד אחרי שרוב העבודה על המטרונית (וסחה לעיריית חיפה במקרה הזה שהשכילה לראות שרכבות קלות הן פרוייקטים ללא סוף) הסתיימה. צריך לאפשר לחיי התרבות לחזור להדר הכרמל ולעודד אותם באופן משמעותי. בסוף, אם זה יצליח, השוק הפרטי כבר ייקח את המושכות בידיים ואחרי שמרכז חיפה יתאושש אפשר יהיה למשיך להחיות חלקים נוספים בעיר. כל עוד מפזרים ארועים תרבותיים ומסיבות בחיפה באמצעות שימוש במג"ב גם כביש עם 500 נתיבים ושדה תעופה בגודל של שדה התעופה בשיקגו לא יעזור לעיר האומללה הזו להתאושש. כדאי גם לדבר עם התושבים.

לגבי הכלכלה החיפאית וחיזוק העירוניות בחיפה הייתי ממליץ ליונה יהב לקרוא בזמנו החופשי שני ספרים בנושא מאת ג'יין ג'ייקובס, שעדיין לא תורגמו לעברית. הראשון הוא "Economy of Cities" והספר השני הוא "Cities and the Wealth of Nations". תקציר מקוצר של הנושא אפשר לקרוא גם כאן. מכיוון שחיפה נמצאת במצב כה מפגר מבחינה אורבנית יהב יכול לחסוך לעצמו נסיעה לקופנהאגן או לפורטלנד, ולהסתפק בקפיצה לתל-אביב ואפילו לירושלים כדי ללמוד קצת על החייאת מרכז ערים (רמז, זה לא קשור להגדלה מסיבית של שטחי רציפים בנמל).

ועוד משהו אחד, ביום חמישי הקרוב משרד הפנים עורך שיתוף ציבור בנודע לחזית העירונית של חיפה לים (תודה, איתמר).

לקריאה נוספת:

כתבה של אמיר זוהר על חיפה

עבדכם הנאמן לא אופטימי

גילוי נאות: עמרם מצנע הרס את העיר בה גדלתי, חיפה.

כבר הרבה זמן שלא התעצבנתי מכותרת כזאת בעיתון: "מצנע: תושבי ירוחם לא בשלים לדמוקרטיה". בתור אחד שנאלץ להתגורר בעיר בה עמרם מצנע כיהן כראש-העיר אני בהחלט משתתף בצערם של תושבי ירוחם ובמקומם הייתי עולה לכנסת בירושלים ושורף את המשכן. ועדת הפנים ביטלה את הבחירות המתוכננות בירוחם וסידרה למצנע עוד שנתיים בג'וב כראש ועדה קרואה (בתרגום לעברית: 40,000 ש"ח בחודש).

ירוחם היא עיירה בשומקום של 8,500 תושבים שזה פחות מכמות האנשים שמתגוררת ברדיוס של 200 מטר ממני. עמרם מצנע מונה לפני שנתיים באקט של "ציונות" מצידו לקבל כסף לא רע בשביל לנהל משהו שהוא קצת יותר קטן ממה שראש ועד הבית שלי מנהל. עד כאן נגיד שזה בסדר, עכשיו באה ועדת הפנים של מדינת ישראל ושוללת מתושבי ירוחם את הזכות הבסיסית בדמוקרטיה – הזכות לבחור ולהיבחר. ירוחם למעשה קיבלה מעמד של שטח כבוש בראשותו של המושל הצבאי, הגנרל עמרם מצנע.

עכשיו תשאלו איך אני יודע שעמרם מצנע לא מסוגל אפילו לנהל חשבון מכולת? אני הייתי נתין של מצנע בין השנים 1993-2000 (ואז עזבתי את חיפה) ושוב בשנת 2003 (ואז עזבתי שוב את חיפה, הפעם לצמיתות). במהלך שתי כהונותיו של עמרם מצנע (שיש שכינו אותו עמרם מצנח, משום שהוצנח לראשות העיר היישר מהצבא) העיר חיפה הלכה והתרסקה. עמרם מצנע כנראה עבר חוויות אורבניות טובות בעזה במסגרת תפקידו כאלוף פיקוד המרכז והחליט שגם חיפה צריכה להיהפך לעזה (עם העזתים סליחה, אני בטוח שכיום העיר שלהם טובה יותר מחיפה).

במהלך תשע שנות שלטונו של מצנע בחיפה הוא הרס את מרכז העיר (שכונת הדר והעיר התחתית), השקיע כספים עצומים בתשתיות כבישים פרבריים לכיוון מת"מ בדרום והקריות בצפון. הוא הצליח לגרום לכך שהמרחב הציבורי בחיפה אבד לחלוטין וחדלה למעשה להתקיים בעיר סצינה תרבותית. לב העיר חיפה, שכונת הדר הכרמל, הפך לסלאמס שלידו נווה-שאנן בתל-אביב היא שכונת פאר. הושקע הון בפיתוח דרך שמחה גולן שעליה נבנה הגראנד קניון, שנוהל ע"י חברו של מצנע, ישראל סביון. מעבר לגרנד קניון המפלצתי נבנו עוד קניונים כמו קניון חיפה ואחרים בתקופתו של מצנע שגרמו לכתישת שאריות האורבניות שהיו בחיפה.

למזלם של תושבי חיפה, חברי מפלגת העבודה (המטומטמים) בחרו את מצנע לעמוד ברשות מפלגתם בבחירות ב-2003 (ושילמו על כך ביוקר). כך לפחות נחלצה חיפה משלטונו של מצנע. באותן הבחירות נרשם הישג היסטורי כאשר מפלגת העבודה לראשונה בתולדות מדינת ישראל לא ניצחה בעיר חיפה בבחירות הכלליות לכנסת, וזאת משום שמצנע היה מועמדה לראשות הממשלה ותושבי חיפה זכרו לו את הפשעים האורבניים שהוא ביצע בעיר שלהם.

אני עוד זוכר שכשמצנע נבחר לראשות מפלגת העבודה, העיתונאים התל-אביביים (המטומטמים) אמרו שהיה הרבה יותר טוב אם כל המדינה הייתה נראית כמו חיפה של מצנע. ברור שהם לא ממש ביקרו בחיפה ובטח שלא גרו שם. אם כל המדינה הייתה נראית כמו חיפה של מצנע, הייתה מתרחשת פה נדידת צעירים עצומה (הרבה יותר מזו שאולי קיימת כרגע) לארצות הניכר ולמקומות עם איכות חיים גבוהה יותר. מצנע המשועמם לא עשה הרבה בכנסת אחרי שנכשל בבחירות ומצא לעצמו ג'וב נחמד בירוחם מוכת הגורל.

לא יכול להיות שבמדינת ישראל (בתחומי הקו הירוק. לגבי מה שקורה בשטחים תקצר היריעה) תישלל מהתושבים הזכות לבחור לעצמם ראש-עיר, לבטח לא כשממונה עליהם גנרל שהרס את מה שהייתה פעם העיר השלישית בישראל. אני לא מתיימר להגיד שאני מבין את הבעיות של ירוחם. אני בטוח שלנהל חור קטן עם מלא בעיות באמצע שומקום זה לא פשוט. מה שבטוח זה שהיחידים שמותר להם לקבוע מי יעמוד בראש המקום הזה הם התושבים של המקום ולא חברי-הכנסת. ועדת הפנים צריכה להפוך את החלטתה הפשיסטית באופן מיידי. לא יכול להיות שהשלטון הפדראלי יתעלל כך בתושבי המדינה וימנע מהם זכויות דמוקרטיות בסיסיות.

אני חשבתי שרון חולדאי הוא ראש עירייה לא דמוקרטי שפוגע בעיר שעליה הוא מופקד. רון חולדאי הוא ראש עירייה מצויין, דמוקרטי, שקוף ונקי כפיים כשמשווים אותו לעמרם מצנע.

לקריאה נוספת בנושא:

דיון בנושא בעבודה שחורה בעקבות מכתב לשר הפנים וליו"ר ועדת הפנים

יהונתן קלינגר על דיקטטורה חיננית – מצב השלטון המוניציפאלי בישראל

הדמוקרטיה של עמרם מצנע על-פי עומר כרמון

כתבה בנארג' בנושא

הכתבה בהארץ בנושא

במיטב המסורת של סרטי-הרחוב או ה-Streetfilms שמציפים את יו-טיוב ומראים תנועה יומיומית באמצעי תחבורה שונים, החלטתי לעשות קליפ קצרצר (כדי לא לאתגר את יכולות העריכה שלי) שמתמקד בבעייה התחבורתית שמציקה לי ביותר בעיר תל-אביב – החוסר במדרכות.

הנה מה שיצא לי כשהלכתי לפני כמה ימים ברחוב שמשון:

שימו ל שהחנייה הזו היא לכאורה חוקית והמכוניות שחוסמות את המעבר למעשה מקבלות על זה דוח. אם כבר מדרכות אז מצאתי את הכתבה הזו שהופקה ע"י מקומון חיפאי ומתייחסת לנוהג הישראלי המיוחד במינו לחנות על מדרכות:

לפני כשבוע הלך לעולמו אריה גוראל, מי שהיה ראש העיר חיפה בשנים 1978-1993, ואחד האחראים העיקריים למצבה כיום. לפיכך, אני רוצה לנצל פוסט זה לדיון קצר בעיר האם שלי ובחלק מהסיבות שהביאו אותי לעזוב אותה (פעמיים!).

גוראל היה ראש העיר שלי כשהייתי ילד עד גיל 16, עת הוחלף ע"י מצנע שהשלים את העבודה וגמר את העיר סופית. אז עוד לא הבנתי את התהליך שעובר על חיפה – פרבור מואץ ופיתוח שולי העיר על חשבון המרכז. גוראל הצליח להרים מספר פרוייקטים הזויים במיוחד ובראשם הרכבל הידוע גם כ"ביצים של גוראל". הרכבל הזה מקשר בין סטלה-מאריס לטיילת בת-גלים. בשביל מי שלא מכיר (וגם בשביל מי שכן), אפשר להגיד שהוא מחבר את שומקום לשומקום וחזרה. אני עדיין זוכר תורים ארוכים של אנשים מכל הארץ (אפילו מתל-אביב), שעמדו בתור לרכבל כשהוא נפתח בסוף שנות ה-80.

פרט לרכבל, לגוראל היה גם פטיש רציני למזרקות וכל כיכר קטנה בעיר קבלה תוספת של מזרקה בתקופת כהונתו. השמועה אמרה שיש לו קרוב משפחת שעוסק בתכנון מזרקות, אבל זה מעולם לא הוכח למיטב ידיעתי. גוראל היה גם מעורב בחידושה של הכרמלית, הרכבת התחתית הקטנה של חיפה (למעשה רכבל תת-קרקעי), שמובילה נוסעים ממרכז הכרמל לעיר התחתית ובחזרה (או בקיצור משומקום לשומקום ובחזרה). אחד הפרויקטים הרציניים של גוראל היה חידוש רחוב נורדאו בהדר והפיכתו למדרחוב. לפרויקט נרשמה הצלחה חלקית עם פתיחתו ב-1988, ואחר-כך הוא כשל והמדרחוב הפך למקום מוזנח עלוב.

לפני שאמשיך אני רוצה לתאר בקצרה את תהליך הפרבור שעברה חיפה. מרכזה של חיפה והשכונה שבה טמונה ההתאוששות העירונית היא שכונת הדר הכרמל שתוכננה ב-1922 ע"י ריכרד קאופמן. השכונה מזכירה מאוד את מרכז תל-אביב (גדס נעזר בקאופמן כשתיכנן את מרכז תל-אביב שלוש שנים אחר-כך) על מבנה הרחובות שלה ובנייני הבאוהאוס. ההבדל העיקרי הוא שבעוד מרכז תל-אביב עולה ופורח, מרכז חיפה מנוון ומוזנח. מתחת לשכונת הדר (תזכרו, מדובר בעיר על הר), נמצאת העיר התחתית, מרכז המסחר והעסקים של חיפה בעבר, והיום אוסף רחובות נטושים. עוד דוגמה להתפרקותה של העיר אפשר למצוא בשכונת ואדי סאליב, שהייתה רקע למהומות הפנתרים השחורים ב-1959. עד כאן מרכז חיפה המחוסל.

השכונות הטובות של חיפה נמצאות על הכרמל ורובן שכונות חדשות, אשר נבנו בשיטת ראשון-מערב/מודיעין, כלומר הפרדת שימושים קיצונית בין מגורים למסחר והתבססות בלעדית על רכב פרטי. בין השכונות אפשר למנות את דניה, גולדה, רמות בגין, רמות ספיר, רמת אלון ורמות אמו (סתם, רמות אמו היא שכונה בתכנון). חוצמזה, לחיפה יש את ציר מוריה אשר נמצא ברחוב מוריה ונמשך לאורך 200 מטר ממרכז חורב עד כיכר ספר, ומונה לא פחות משמונה פאבים! אמנם, אותו הציר לא מגיע לרבע מהאינטנסיביות של רחוב לילינבלום, אבל חיפאים כידוע מסתפקים במועט.

פרט למרכז הכרמל הסמי-פרברי, הושקעו מאמצי פיתוח רבים במבואות הדרומיים של חיפה, היכן שנמצאים כיום קניון חיפה, מרכז הקונגרסים ופארק ההייטק מת"מ. אין צורך לומר שכל הפיתוח במבואות הדרומיים אינו קשור בשום צורה שהיא לאזורי המגורים בעיר. חוצמזה, בתקופתו של מצנע נחנך בחיפה הקניון הגדול במזרח-התיכון, הגרנד קניון, שמעל לכל מסמל את מותה של העיר חיפה.

לפני סיום, עוד כמה פרטים קטנים. אוכלוסיית העיר חיפה מונה כ-270,000 איש ונמצאת במצב של קיבעון יותר מעשר שנים. מבחינה סוציו-אקונומית השכונות החזקות הן למעלה והשכונות החלשות הן למטה במורד ההר. האוכלוסייה החזקה שעוזבת לפרברים (ולחו"ל, ולתל-אביב) מפנה מקום לאוכלוסייה חלשה יותר וכך חיפה שוקעת לאיטה אל המצולות. עיריית חיפה בראשות יונה יהב חושבת שהיא תוכל להחיות את מרכז העיר וכיום מבצעת שיפוצים נרחבים בהדר הכרמל, אך ללא התייחסות כוללת למרקם אנושי-תרבותי. אני בספק אם שינויים קוסמטיים בלבד יוציאו את חיפה מהבוץ, אבל זו התחלה של שינוי, שאם יצליח יוכל ליצור שכונה אחת ראוייה למגורים עירוניים בחיפה (ואז אולי זה יוריד קצת ממחירי השכירות בתל-אביב).

לעיון נוסף:

חיפה-עיר גוססת

צור שיזף כותב על תוכניותיו ההרסניות של רון חולדאי לחוף במדרון יפו. אדריכלית הנוף של הפרויקט, עליזה ברוידא, משיבה לו בבלוג של יודן רופא (שסופסוף חזר לכתוב).

נושא הבנייה מחדש של החוף ביפו הוא מהותי ליופי ולחיים של העיר תל-אביב ומשלב בתוכו אלמנטים של שיתוף ציבור. אני נוטה להסכים עם צור שיזף בנושא הזה, במיוחד על רקע נטייתו של ראש-העיר למסחור טוטאלי של כל חלקת אדמה אפשרית ועטיפתה באלמנטים מצועצעים כמו שקורה עכשיו גם לכיכר השעון ביפו.

ואם כבר בחופים עסקינן, אז לכו לראות את התעוד המצולם של ההזנחה המתמשכת של הטיילת בחיפה. בושה וחרפה לעיר שמתיימרת להיות עיר של הר וים.

מזה כמה זמן שאני מתכנן לכתוב פוסט על עיר האם שלי, חיפה. חיפה היא ככל הנראה המקום הכי מבוזבז בארץ, שבוצעו בו הכי הרבה טעויות. מעיר שהייתה אמורה להיות אלטרנטיבה שפויה לתל-אביב, נשארנו עם עיר פריפריאלית עלובה בסגנון באר-שבע.  בקצרה, העיר חיפה חוותה קריסה של מרכז העיר (הדר והעיר התחתית) לטובת פיתוח שולי העיר (אזור המפרץ, המבואות הדרומיים והכרמל), באופן שחיסל כל שמץ אורבניות בעיר, ללא סיכוי נראה לעין להתאוששות. העיר עצמה נוהלה במשך כל השנים ע"י עסקנים זוטרים של מפלגת העבודה (פרט לאבא חושי) ללא התמודדות רצינית מהליכוד, מה שחיזק את הניוון של המנגנון העירוני. את ארון הקבורה של העיר בנה אריה גוראל, ועמרם מצנע סגר את המסמרים. 

בניגוד לעיר תל-אביב, שחוותה בעצמה קריסה עירונית מזעזעת בשנות ה-70, בחיפה לא התרחש רנסנס מהסוג שעובר על תל-אביב, והכסף והחיים שנעלמו ממרכז העיר לא שבו. חיפה מדגימה את כל הטעויות האפשריות בתכנון ערים (כבישים מהירים בתוך העיר, ניתוק בין רחובות ותכנון לכלי רכב במקום לבני-אדם). נתקלתי לא מזמן בבלוג הזה, שמדגים בעזרת צילומים מהשטח את הגסיסה המתמשכת של חיפה.

רק לשם המחשה של הבזבוז, בשנת 1932, כאשר חיפה הייתה בשיא התפתחותה, ראש העיר דיזנגוף חשש שחיפה תעקוף את תל-אביב בסיבוב. ברשותכם, אצטט מהספר "תל-אביב העיר האמיתית" מאת מעוז עזריהו (עמ' 252):

מדיניותה של ממשלת המנדט לעשות את חיפה למרכז הכלכלה של ארץ-ישראל הדאיגה את דיזנגוף. מבחינתו, חיפה הייתה 'המתחרה היותר מסוכנת לעירנו'. להערכתו, לחיפה, 'הנקראת בצדק נאפולי של א"י', היו יתרונות ברורים על תל-אביב גם מבחינה אסתטית וגם מבחינה כלכלית, ובכלל ה'יופי הטבעי' של העיר, הנמל הנבנה והולך, נמל התעופה, מסילת הברזל לבגדד וצינור הנפט שיחבר אותה עם מוסול שבצפון עירק. התמיכה הישירה של ממשלת המנדט, כך דיזנגוף, הייתה 'נגד האינטרסים של יפו-תל-אביב'. התחרות הכלכלית עם חיפה המתפתחת חייבה לדעתו הגנה על האינטרסים של תל-אביב:

       "אין עיננו צרה בגדול חיפה ובהצלחתה. להפך, נשמח מאוד שתהי לנו עיר נמל משוכללת ובנויה, שתשמש מרכז לתעשייה הכבדה ולמסחר הטרנזיט החיצוני, ואנו מקוים שזה לטובת כל הארץ. אולם אנו מפחדים שעם גמר השכלולים בחיפה – כוח המשיכה שלה יהיה כל-כך גדול, שינהרו אליה כל הסוחרים ובעלי התעשייה בחשבם שהכל יעבור למרכז הזה וזה יזיק גם לתל-אביב וגם לחיפה."

בנימה אקטואלית, היום כשהמדינה נכנסת לשנת ה-60 שלה, היא נשארה עם עיר אחת בלבד. נקווה שנצליח לשמור עליה. הדברים שעוד לא הצליחו להרוס בחיפה הם הים, החומוס, השווארמה, הבורקס והפלאפל.

לינק לבלוג שמפרט על הקריסה של חיפה

פוסט זה בא בתגובה לכתבת השער המבטיחה אך מאכזבת של גיליון טיים-אאוט האחרון לגבי מיהו תל-אביבי אמיתי, והתשובה המעניינת (אך לדעתי לא נכונה) של יעל ישראל בנושא זה.

ובכן, טיים-אאוט עשו פרויקט מיוחד לחג החירות ובו הם דורשים מקוראיהם להוכיח שהם תל-אביבים (אמיתיים) באמצעות מענה על לא פחות מ-128 שאלות אמריקאיות על פני 30 עמודים. רוב השאלות של טיים-אאוט מתייחסות לחומרים שקוראי טיים-אאוט יוכלו לענות עליהם ואולי גם להתעניין בהם, כמו מי משחק באיזו סדרת טלויזיה ומי זיין את מי, כמה ולמה (למשל, "מי מהבאים לא מסתובב בעיר עם כלב?" או "מחיר כדור ויאגרה בשוק השחור של תל-אביב הוא?"). כמובן שניסיתי את כוחי בשאלון והצלחתי לענות על  הרבה פחות מחמשים שאלות בהצלחה (המספר האמיתי הושמד). לפי טיים-אאוט, אני לא קשור לעיר הזאת.

ואז, ראיתי את התשובה של יעל ישראל לשאלון ההוא (ותודה רבה לגרייפס), שהתבטאה בעיקר בנוסטלגיה שלה (וכנראה של עוד אנשים) שגדלו בעיר בשנות ה-60 וה-70 לאיך שזה היה פעם, והכל היה בשחור-לבן, והרחובות היו ככה, והקולנוע היה שם וכו' וכו'. לפי גברת ישראל ,שגרה בצד הלא נכון של הירקון כיום, רק מי שיש לו נוסטלגיה לעיר תל-אביב כי היא מהווה את נוף הולדתו ראוי להיקרא תל-אביבי (וזה בכלל לא משנה אם הוא עבר אח"כ לפרדס חנה או לראשון). יש היגיון מסויים בטיעון זה, אבל הנוסטלגיה שלי היא בכלל לשכונת נוה-שאנן בחיפה. שוב אכלתי אותה ואני לא תל-אביבי.

בעודי חושב לנטוש את העיר חפוי ראש לטובת מצפה בגליל או דירה מרווחת במודיעין, ובכלל לצאת סופית לפנסיה, ניצת לו זיק של תקווה בעיניי. הן רק לא מזמן קראתי את ספרו של מעוז עזריהו – "תל-אביב העיר האמיתית" ושם הובאו ציטוטים של דוד אבידן הנוגעים למהותה של התל-אביביות הנעלמת. איש לא יוכל להכחיש את תרומתו של דוד אבידן ז"ל לעיר ולשפה שלה (גם אם לצערנו הוא גמר כמו תל-אביבים גדולים אחרים, בעליבות נוראה).

ובכן, להלן הקטע המלא כפי שמופיע ב"תל-אביב בעיר האמיתית", בעמוד 154:

…מאוחר יותר [בשנת 1992] טבע אבידן את המונח 'נובו תל-אביבי'¹. בעיניו, 'הדבר שמאפיין את הנובו תל-אביבי הוא, בראש ובראשונה, העובדה שהוא אינו בהכרח יליד תל-אביב, אלא משתמש בה לצרכיו האישיים. המונח "תל-אביבי" הומר במאפיין "גר בת"א"'. לדברי אבידן,

      הנובו תל-אביבי מודע לעובדה שהעיר היא מרכז הלימודים, הספרות והאמנות, התיאטרון והקולנוע בישראל. [הוא] בא לת"א לעבוד וללמוד. הוא לא בא לבלות בה, אלא אם כן הבילוי מזדמן לא כתוצר לוואי של פעילותו היום-יומית… אלה שבאים לת"א רק לבלות, אינם תל-אביבים, אלא תושבי חוץ. התל-אביבי עצמו רואה באפשרויות הבילוי בעיר חלק בלתי נפרד ממכלול תכונותיה, שעיקרן מרכזיותה בכל תחומי העשייה בארץ.

עכשיו הכל מסתדר, אני לא תל-אביבי (חיפאי בדם), אבל אני מוכן לשאת בגאווה את התואר נובו תל-אביבי. 

ודבר אחרון, לא נולדתי בעיר תל-אביב, ואין לי קרובי משפחה (ככל שידוע לי) שעל שמם יש רחובות בעיר הזו. למרות זאת, אני שמח ליטול חלק בעיר הזאת, ואני רואה בעיר עצמה חלק מהמהות שלי. אני שמח כשהעיר מצליחה (למשל התחדשות אזור לבונטין) ועצוב כשהיא נכשלת (כיכר דיזנגוף, כיכר אתרים…).

¹ ד' אבידן, 'הנובו תל-אביבים', עיתון תל-אביב, 25 בספטמבר 1992, עמ' 15.

בשורה קשה מאוד הגיעה אליי עכשיו. דורית מנטל, מייסדת ההוטנטוט, מקום ששילב בין אומנות, אנשים, תערוכות, מפגשים ואוכל טוב, נפטרה השבוע בגיל 51. הלווייה תתקיים ביום ראשון באזור חיפה. פרטים נוספים כאן.

ב-2003 התגוררתי שנה בעיר הולדתי, חיפה, והייתי פוקד את ההוטנטוט על בסיס שבועי. מוזיקה טובה, אוכל, אלכוהול, אמנות והרבה הרבה חברים ואנשים מיוחדים. אין מקום כזה בחיפה, ואין מקום כזה בארץ בכלל (גם לא בתל-אביב ולא בירושלים). דורית הייתה פעילה למען החירות של האנשים לחיות כמו שהם וליצור, ולמען בעלי החיים. בעקבות המלחמה, נסגר ההוטנטוט ודורית נקלעה לקשיים כלכליים ומצוקה הולכת וגוברת. היום היא איננה. אחת מדמויות המפתח בחיפה, שעזרה לאמנים רבים והיוותה מקור כח ליצירה וחיים בעיר חיפה הלכה. יהי זיכרה ברוך.

בחיפוש ברשת הגעתי גם לבלוג של דורית, שגם בו עסקה בעזרה לאנשים, ובמקרה הזה לעזור להם לצאת מהבדידות. 

לינקים:

אתר ההוטנטוט

הבלוג של דורית מנטל

שרשור אבלות בפורום בנמסטה

עדכון:

הייתי בלוויה היום בחיפה (תל-רגב). היה עצוב. שרו שירים והחברים הבטיחו לארגן ערב לזכרה של דורית. נחיה ונראה. דורית הייתה אישה אחת ומיוחדת. מותה מוסיף עוד מסמר בארון הקבורה של העיר חיפה והמסמר הזה כואב. הרבה אנשים אמרו וכתבו שלא היה מקום כזה בחיפה, ואני אחזור על מה  שכתבתי כבר למעלה, אין ולא היה מקום כזה בארץ בכלל.  ובינתיים (אחד השירים מהיום):

שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.

(ההמשך כאן)

הגר צימרמן כותבת על דורית

דריה כותבת פה ציטוט:

אולי אם היא הייתה מקימה עוד איזה בית קפה מלוקק ומסריח ולא מקום מפגש ומפלט לאמנים ולמשוגעים ולמשוררים ולבעלי חיים אז היא הייתה יכולה להרשות לעצמה אפילו ארוחת ערב, שלא לדבר על לשלם חשבונות ולא לשקשק מפחד כשדופקים בדלת שמא המשטרה באה כבר לקחת אותה.

כנראה שאחרי הכל לחלומות כן יש מחיר, ומחיר מאוד כבר כשמדובר במפלצת הזאת שנקראת הממסד שתאכל אותך עד העצמות.

ההוטנטוט היה ממכר.
דורית הייתה ממכרת.